אמא והדודים לא מספרים לסבתא על המלחמה. היא בת תשעים ושלוש ונחלשה מאד בשנה האחרונה.
בטקס יום השואה אני יושבת לצידה; ניצולים מחברים בין האסון שפקד אותם בילדותם לבין האסון שפוקד אותנו כיום. היא מחזיקה בידה של בתי, מחזיקה בידי שלי ביד רכה ורועדת. כל מה שניסינו לא להשמיע לה במחלקה הסיעודית נגלה לפניה באולם המרכזי: המלחמה, החטופים, מימדי האסון. אני שואלת אותה אם לקחת אותה למחלקה והיא מנידה בראשה לשלילה. לרגע היא נראית צעירה מאד, אותה ילדה בת שתים עשרה שעזבה את בית הוריה לפני למעלה משמונים שנה כדי להסתתר בבית איכרים גויים בצפון הולנד, לרגע היא נראית זקנה מתשעים ושלוש שנותיה. כשאני מסיעה אותה חזרה למחלקה היא אומרת לי במאמץ: ״אין לי הרבה תקווה״. אני שואלת למה והיא עונה מילה אחת: ״העובדות״. בתי מלטפת את ידה.
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת
פְּנֵי סָבָתִי
בִּפְנֵי בִּתִּי
ירח חסר: הייקו בעברית 