/  

הַיָּם הָיָה מָקוֹם מִשְׂחָק  / מָה שֶׁהִתְגַּלָּה שָׁם אָסוּר הָיָה לִרְאוֹת /  הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ                                                                                                  ( "האמנים" דליה הרץ)

חומו של החול הרך מתפוגג במהירות במים הקרים. הבזקי השמש על המים, אותם אני מנסה לחפון, מתרחקים ככל שאני מתקרבת. קול מים גועשים משתלט על צהלת הרוחצים. המציל קורא לי במגפון לצלול. בדרכו אלי מתעצם גל. הגל ואני נפגשים, מתקערים, נוסקים מעלה, ומתייצבים. חבוקה בתכלת השמים והמים, מבטי נמשך לעבר האופק. לפתע, ניתזים עלי סילוני קצף, הגל הופך לצינור, מתכווץ ונמתח במהירות, כמו דרקון בחגיגות ראש השנה הסיני. קריאות המציל במגאפון, לצלול לתחתית הגל, משנות טון מדאגה לתחינה, לכעס. אני בועטת במים בכל כוחותיי, נשארת בשיאו של הגל. חבוקה בתכלת השמים והמים, מרותקת לענן, מאחוריו מתפשטת שמש, מאירה בארגמן את שוליו הרחוקים ובצהוב חלמוני את הקרובים. מתחתם המים מזדהרים בשלל נצנוצי אור.

הַרְחֵק לַמַּטָּה

מִשִּׂיאוֹ שֶׁל גַּל

מִתְרוֹמֵם גַּל

(חמוטל אראל)