הודעה על ספר הייקו חדש בהוצאתנו

out

את ההייקו של גארי הותם פגשתי באחד ממבחרי ההייקו באנגלית. היו בו מאות משוררים, חלקם נהדרים. אבל משהו בטון של משורר זה משך אותי יותר מאחרים: סוג מסוים של יובש, חסכנות חסכנית יותר מהנורמה של הז'אנר. התחלתי לחפש את ספריו ובסופו של דבר גם להתכתב עם המשורר. דיבר אל לבי שיר כמו

בְּכָל הֲפוּגָה

בָּרוּחַ הַחָרְפִּית

אַתְּ וַאֲנִי

זהו שיר פשוט מאוד. כל אחד יכול להבין מה כתוב. גם ילד שלמד לקרוא זה לא מכבר. אפשר לתת לחוויה להדהד בתוכנו לכמה רגעים, "להיזכר" בחוויה הזאת למרות שלא אנו חווינו אותה. אני יכול רק להוסיף כמה דברים שאינם פרשנות אלא תיאור של קריאתי. מעניין התפקיד של מילת העונה, המקובלת בהייקו: העונה היא כמובן חורף, אבל החורף מופיע דווקא כהפוגה, כרגעים שבהם הוא מרפה, נעלם, מסתיר את עצמו בתוך עצמו. המרווח הזה מאפשר לבני הזוג לעשות משהו שהשיר אינו מספר עליו (להתחבק? לדבּר? להתקדם?), ואולי פשוט להתקיים, להרגיש בנוכחותם הזוגית לרגע, להרגיש שהם שָם. שיר כל כך קטן, שיוצר עולם גדול – מעין "עמודי שַיִש" של הרוח והחורף, עם רווחים שבהם יש הפוגה, דממה ואפילו רמז לאהבה, רווחים שאפשר להסתתר בהם.

השיר עצמו יכול ליצור הפוגה בסערה של חיי היומיום. אפשר היה גם לתרגם אותו כאילו הוא מצביע על נוכחות המשורר והקוראים (באנגלית אפשר לתרגם you and I גם "אַתם ואני" – דוגמה אחת מרבות לקשיי התרגום, גם בשיר כה פשוט וקצר). כלומר, אפשר היה לתרגם: "בְּכָל הֲפוּגָה / בָּרוּחַ הַחָרְפִּית / אַתֶּם וַאֲנִי". אנחנו והוא נמצאים שם ביחד בכל הפוגה. לא היינו בחורף הזה ובכל זאת השיר מזמין אותנו להיכנס אל החורף בהפוגות. חלוקת השיר, הבנויה על שלוש או ארבע הפוגות (בין השורות ובסופו, ואולי גם לפני תחילתו) מחקה, במידת מה, את מזג האוויר שהשיר מתייחס אליו.

בחירה ותרגום עבודת משורר שכתב עד כה במשך ארבעים שנה (1976–2016) היא חוויה אינטימית ביותר. היא גרמה לי לחשוב בשמחה ובעצב על היחס המוזר בין זמן החיים הכרונולוגי וזמן השירה. עד כמה נדירים הרגעים האלו שראויים להיזכר כשיר. גארי הותם פרסם את ספרו הראשון (שממנו לקוח השיר הנ"ל) כשהייתי בכיתה א'; ארבעים שנות שירתו התנהלו במקביל לארבעים שנות חיי מאז. שוב ושוב תהיתי היכן הייתי ברגעים שנכתבו השירים שתרגמתי, וכמה זמן המתינו לי ולכם, בסבלנות האינסופית של הסִפרות החשובה. לא אנסה לתאר מגמות ו"התפתחות" בשירה זו, מפני שבעיקרו של דבר היא מצאה את דרכה מן ההתחלה. המבט היה כבר מחודד ורגיש, אבל החיים השתנו וזימנו דברים שונים. אפשר לקרוא את הספר כביוגרפיה של אדם מגיל 26 עד גיל 66 – ביוגרפיה שעברה במסננת הצפופה של ההייקו, מסננת ההכרחי ביותר והיפה ביותר.

השיר הראשון במבחר פשוט עוד יותר מקודמו (שהוא השני במבחר):

מִחוּץ לַדֶּלֶת

אוֹר יוֹם

מַמְתִּין

חמש מילים. הזמן הוא בוקר. קיץ או אביב כנראה. המקום, אולי, הבית. לכאורה אפשר לקלוט את השיר בשנייה אחת ולהמשיך הלאה. אבל חכו רגע (בקריאתכם, וגם על סף הדלת, בפעם הבאה שתעמדו שם): מה כתוב כאן בעצם? מה מתואר? "אני ממתין בתוך הבית והאור נמצא בחוץ וממתין לי?" ואולי "אני מחוץ לבית, ויש אור יום, ואני ממתין לפני כניסה (מי שָם? האם זה ביתי?). ואולי: "אור היום עומד מחוץ לדלת, והוא ממתין להיכנס הביתה, האור הוא ה"גיבור"? (ואדם אַיִן בתמונה הזאת).

אולי אפשריות קריאות נוספות. פתאום היחסים הברורים בין הפנים והחוץ, בין האדם והאור, אינם ברורים כל כך. ואפילו אם בוחרים בקריאה פשוטה, זו המתבקשת אולי: אני בבית, ואור היום ממתין לי מחוץ לדלת – מה פשר הַמְתָּנַת האור? הרי אור השמש ממתין לנו כל בוקר מחוץ לדלת כמו כלב הממתין לנו אחרי שקשרנו אותו מחוץ למכולת. האם אנו זוכרים עוד לשמוע את נביחת האור השׂמֵחה? האם אנו עוד יודעים כיצד לרכון וללטפו?

כדאי להיכנס אל הספר הזה. יש בו יופי, אבל לא רק יופי. יש בו תועלת. ממש.

דרור בורשטיין

places-to-visit-in-maine-01