חוטי הייקו

אני מבקש להוסיף הערה בעניין הייקו לפסקה מספר של דיוויד הינטון שתרגמתי כאן. "בודהא", האיש שהתעורר, מובן שם ביתר דיוק כאיש שהתעורר אל המארג היקומי. הדגש אינו על חוויה פנימית של אדם עם עצמו (חוויה "פנימית"), אלא על חוויית חיבור עם העולם.

אפשר להבין הייקו לאור זה. ההתעוררות אל המארג אינה אירוע חד-פעמי. היא דומה יותר לנשימה. אינך נושם "פעם אחת ולתמיד", אלא כל הזמן. ההתעוררות היא היארגות הולכת ונמשכת, חוזרת ונשנית.

ההבנה של הייקו היא שהאריגה של אדם ועולם מתרחשת בדברים קטנים, ותמיד ברגעי הווה. אם הסימנית 佛 מתארת אדם אצל נוּל שעליו חוטי שתי וערב, אפשר לתאר כל שיר הייקו כ"אריגה קטנה", כהשתלבות ספציפית של איש/אשת ההייקו עם "שמץ עולם" (אבל כל שמץ עולם הוא קצה העולם כולו). ההבנה של ההייקו היא כי אל האינסופי אפשר להגיע רק דרך הדברים הקטנים ביותר.

אין זו תיאוריה של הייקו, אלא פשוט דרך להבין את רבבות החיבורים הקטנים שהשירים האלה יוצרים ואת חשיבותם, וגם את המסירוּת של נשים ואנשים רבים לרגעים האלה. הם גם מסבירים מדוע בהייקו המסורתי מקומו של "אני" מצומצם יחסית. כי המארג הוא חיבור יותר מאשר התבוננות פנימה. כששיקי כותב צינה / הסרטן בגשם / מטפס על אורן, זה רגע של חיבור כזה, קטן לכאורה, אבל לא כל כך קטן: המשורר מתחבר לקור, לסרטן, לגשם, לעץ. גם לו קר, גם הוא נרטב, ומבטו מטפס עם הסרטן, חיבור קטן שהוא פחות או יותר חיבור להכול.

או, כשסנטוקה כותב בערפילי בוקר עומדת תיבת דואר אדומה זהו אינו רק רגע של סף-היארגות, כלומר לא רק רגע שלפני חיבור אפשרי אל התכתבות בעזרת תיבת הדואר; זהו רגע של היארגות שלמה, עם עצם הציפייה לשלוח מכתב או לקבל מכתב.

כשהצייר שיבטה זנשין מצייר חגב על דלעת הוא מתחבר אל ההתחברות של החרק אל הצמח, התחברות פשוטה של אחיזה ואולי אכילה, ואל ההתחברות של הצמח אל עצמו בעזרת הקנוקנת, וגם זה, פשוטו כמשמעו. להיות ככה בעולם מרגע לרגע – זה כל העניין. וגם, ליצור עולם שאפשר יהיה להיות בו ככה. ו"ליצור עולם" – גם זה בדברים קטנים: לכן המגש של אותו אמן אינו סתם כלי פונקציונלי, הוא הצעה של חיבור אל פריחה, אל הדממה שמתוכו צומח עץ, מגש מלא לילה.