תגית: גארי הות'ם

צִבְעֵי סְתָו –

יוֹם הַנִּשּׂוּאִין שֶׁל בִּתֵּנוּ

מֻקָּף אָדֹם

*

(גארי הותם, 10.10.25)

בַּלַּיְלָה –
מִסְפַּר הַטֵּלֵפוֹן
שֶׁהָיָה שֶׁל הוֹרַי

*

(גארי הותם)

*

מְכַסֶּה

אֶת הַצְּלָלִים

שֶׁלֶג שֶׁיּוֹרֵד לְאַט

*

*

דֶּלֶת מִשְׂרָד סְגוּרָה

חַלּוֹנוֹת מַכְנִיסִים

עֲנָנִים פְּנִימָה

*

*

הַשְּׁבִיל אֶל דַּלְתֵּנוּ

גֶּשֶׁם חָדָשׁ

עַל גֶּשֶׁם יָשָׁן

*

*

גַּל אַחַר גַּל

הָאוֹקְיָנוּס חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ

עֲבוּרֵנוּ

*

*

אַבְנֵי דֶּרֶךְ

דִּמְמָתָם

בְּטֶרֶם הִתְעוֹרַרְנוּ

ספר חדש באנגלית לגארי הותם, שמבחר משיריו ראה אור בהוצאתנו. להלן תרגום לשישה שירים מתוך Park Bench Memories: Haiku Tailwinds, 2020

~

~

מְעַכֵּב אֶת יְרִידַת הַשֶּׁלֶג

הַסַּפְסָל בַּפַּרְק

לְזִכְרָהּ

88

~

רָחוֹק מֵהַבַּיִת

יֵשׁ מָקוֹם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

עַל הַרִצְפָּה

ה

~

מַסְתִּיר

אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי

שֶׁקֶט בַּהַר

9

~

בַּלַּיְלָה

מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן

שֶׁהָיָה לְהוֹרַי

0

~

עֲרָפֶל יָם

דֶּרֶךְ לְהַקְשִׁיב

לַסְּלָעִים

9

~

אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה

בְּגָדֶיהָ תְּלוּיִים

לְבַדַּם

~

נִדְחָקִים

אֶל תּוֹךְ עוֹלָמֵנוּ

פִּרְחֵי דֻּבְדְּבָן

 

~

כּוֹכָבִים עֲמוּמִים

אוֹר לַעֲבֹר

יוֹתֵר מִגַּחְלִילִיּוֹת

 

~

בֵּית אִמָּא

הַסֵּפֶל הָאַחֲרוֹן

שֶׁשָּׁתְתָה מִמֶּנּוּ

 

~

בִּפְנִים

הַפְּרֵדָה

אִישׁ הַשֶּׁלֶג

 

~

מְמַלֵּא אֶת הַחֹשֶׁךְ

כּוֹכָב וּמֶרְחַקּוֹ

מֵהָאֲחֵרִים

 

 

~~~

"לצמצם את היקום", ספר החדש (באנגלית) של גארי הותם (שספרו "יותר חלונות מבית" הופיע בספרי ירח חסר) הופיע לאחרונה. את הספר אפשר להזמין כאן.

 

 

…

בַּחֹשֶׁךְ בַּחוּץ

כּוֹכָבִים וְכוֹכָבִים

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת

…

מֵעַל הַשֶּׁלֶג

מָה שֶׁנּוֹתָר

מֵהָעוֹלָם הַזֶּה

…

אַחֲרֵי הַלְּוָיָה 

עֲרֵמוֹת עֲנָבִים בְּלִי חַרְצַנִּים 

בִּקְעָרוֹת

…

אוֹבֶדֶת

בַּאֲגַם

הַהַתָּזָה

…

סוֹגֵר אֶת הַשַּׁעַר

חֲלוּדָה

עַל הַצִּירִים

 

 

מוּזִיקָה בַּת מָאתַיִם

הַצֶּבַע אוֹזֵל

מִשַּׂקִּית הַתֵּה

 

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

___

במבט ראשון לפנינו דבר ליד דבר. מוזיקה ליד כוס תה. שורה מול שתי שורות. את הכוס השיר לא מתאר. השקית כמו תלויה באוויר ואוזל ממנה הצבע. אבל אנו יוצרים אותה מיד, שקוּפה אולי, בתוך השקיפות המקיפה אותה שלא שמנו לב שהיא שם עד שלא ציירנו בתוכה זכוכית.

אבל המילים המודפסות ו'ממוסמרות' לדף מטעות בסטטיוּת שלהן. אין כאן דבר מול דבר אלא תהליך מול תהליך. תנועה מול תנועה. מוזיקה, שנשמעת (אבל אנו לא שומעים) לאורך זמן־מה, ותמצית תה שמגיבה למים החמים.

זמן מול זמן. שפיעה מול שפיעה. מתי שכחנו להבחין בזה?

למה נכתב השיר? מאיפה הוא צץ? אם אפשר לנחש: המשורר יושב להאזין למוזיקה אחרי שהכין לעצמו כוס תה. קר בחוץ? אולי. אני מבין פתאום את הדבר הזה: ללא המוזיקה הוא לא היה שׂם לב לתה. ללא המוזיקה התה הזה היה נשכח, כמו מאות ואלפי כוסות משקה שאנו לוגמים. אבל המוזיקה גרמה לו לבהות לרגע בתה האחד הזה, כפי שהאזנה למוזיקה במכונית יכולה לגרום למה שרואים מהחלון להיראות יפה במיוחד, חשוב, דרמטי. המוזיקה יכולה להיות פסקול של העולם ושל החיים, וכשהיא פסקול כזה גם כוס תה פשוטה נראית פתאום גורלית. סמלית. מרכזית.

ברגע זה חוש השמע וחוש הראיה מתחברים. המוזיקה – נשמעת. והיא גורמת לראיית הצבע להתחדד. וברגע הזה נוצר חיבור, שרק בשיר הזה קיים: המוזיקה נהיית כמו תמצית אוזלת של תה. עכשיו אפשר לראות את המוזיקה בתוך הכוס. לראות את הקולות.

תווי המוזיקה הגדולה הם מעין שקיק קסם, תמצית עלים ששופעת עוד ועוד. מין מסטיק שלא נגמר, שקית תה שאפשר להכין ממנה אינסוף כוסות.

אנחנו המים החמים שמעוררים את המוזיקה להיות. הצבע, כמו בתֵה, לא אוזל במובן של מתבזבז; הוא רק משנה צורה, הופך לטעם, שיישתה וייכנס אל תוך גופנו, כמו המוזיקה. בשיר הזה המוזיקה נלגמת. התה מתנגן.

המוזיקה, כמו השירה, צובעת את העולם והיא נותנת לו טעם. אפשר לחיות בלעדיה, כמו בסרטים האלה, שאין להם פסקול. לא חבל?

 

 

 

 

*

אַחֲרֵי

בְּנִיַּת הַטִּירָה

הַחוֹל הַמְּיֻתָּר

 

*

חֲדָשׁוֹת מֵאֲחִי

הַטֶּלֶפוֹן נוֹשֵׂא אֶת שְׁתִיקָתִי

לַמֶּרְחַקִּים

 

*

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

הַנָּהָר מֵפִיץ

גֶּשֶׁם

 

*

חָשׁוּךְ מַסְפִּיק

הַנֶּכֶד שֶׁלָּנוּ שׁוֹאֵל

מָה כּוֹכָבִים עוֹשִׂים

 

 

כתבה מעניינת של אלי אליהו התפרסמה היום ב"הארץ" (מוסף "גלריה") על ההוצאה ועל ספרו של גארי הותם. בין השאר מובאת דעתו של מאיר ויזלטיר כי הייקו הוא ז'אנר יפני בלעדי שאי אפשר לכתוב אותו בלשון אחרת (טענה שאי אפשר להתעלם ממנה), ודעה אחרת של אמיר אור. להלן צילום מסך של קטע מהכתבה. (כשדפדפתי בעיתון המודפס לא יכולתי שלא לחשוב על מקום השירה בכלל, והשירה הזאת בפרט, ברצף המייצג את המציאות שלנו – די מדהים לראות כמה אירועי שנאה ואלימות מדווחים בכמה עמודים של עיתון יומי רגיל בישראל. האם יש מקום לשירה על האוקיינוס במקום כזה?)

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת

גארי הותם, מתוך: יותר חלונות מבית, 2016.

אפשר לכתוב שירה על התמוטטות של אימפריה או על בריאת העולם. דברים "גדולים". ההייקו נמנע מזה. אולי מפני שהוא מבין שככל שהדבר גדול יותר המילים מתרחקות ממנו יותר. אפילו המילה "אימפריה", אם עוצרים קצת לחשוב עליה, מצביעה בעיקר על המרווח האינסופי בינה ובין מכלול הפרטים, הזמנים והאירועים שמרכיבים את האימפריה. כותבים "המפץ הגדול" וחשים כאילו המילה נגעה במה שהלך שם.

זה נכון ביחס לכל שימוש בשפה. אבל יש בכל זאת הבדל בין מגרש טניס, שאפשר לדרוך בו, לראות אותו, לישון בתוכו, ובין מושגים מופשטים כמו "היקום" או "סין".

השיר הזה של גארי הותם בונה את המגרש. במילה "נטוש" נמצאת, באופן מוזר, הריקנות של המגרש, אך גם עברו ה"מפואר", הפעיל. אם המגרש נטוש, משמע שפעם היה לא-נטוש. לרגע אפשר לראות את השחקנים, לשמוע את חריקות הנעליים, את נהמת הקהל, את השופט, את נערי הכדורים. כל זה קם ומבליח להרף עין ונגוז. המשחק תם. מדוע נעזב המגרש? האם נטישתו היא חלק מאירוע חמוּר יותר? או ש"סתם" עברו למגרש חדש? ואולי מוזר מכל: מה עשה שם מי שראה את זה? הוא בא באיחור, בטעות, למגרש שננטש? הוא בא לשם עם מחבט ואין עם מי לשחק?

רוח עוברת ברשת ומזיזה אותה (או דווקא עוברת חרש, בלי להרעידה), והיא מְחקה לרגע את המשחק ההוא, את נגיעת הכדור ברשת. מה שבמשחק הטניס היה כישלון (עצירת הכדור), הופך במצב החדש לעניין עצמו, להישג של השיר וללבו של המראֶה. המשחק כמו ממשיך "בקטן", אבל בלי שחקנים, בלי שופטים, בלי כדורים, בלי זיעה. הרשת והרוח בשיר הן כמו שולֵי הד פעמון. את הפעמון אין רואים עוד, אבל משמץ הקול אפשר לשחזר את הברונזה, אולי את המקדש כולו.

מגרש הטניס חצוי לשניים. אפשר לדמיין את המשורר עומד על המחצית האחת. אם זה כך, ברור מי עומד מנגד: זהו הקורא בשיר. אפשר לחשוב על הרשת ועל דף הספר שעליו מודפס השיר כדומים. המשורר והקורא נמצאים תמיד משני צדי הדף. מהו דף בספר? תשובת השיר הזה – רשת. היא חוצצת בין שני הצדדים אבל לא אוטמת. היא עֲבִירָה; רוח השיר יכולה לעבור דרכה, כמו שהיא יכולה לעבור מבעד דף נייר. משחק השירה הוא משחק המעבר הזה. מי שראה שחקן טניס חובט יודע שזה עניין רציני מאוד.

המשורר עומד בצד שלו. הוא רואה את הרשת זזה קצת למגע הכדור שלו שהוא חבט בו בלי מחבט. הוא לא יודע מי בצד השני, אבל הוא יכול להאמין שאם יהיה שם אי פעם מישהו גם הוא יראה את הרעידה, יחוש ברוח העוברת. אולי יחבוט בחזרה.

ואפשר גם בלי הסברים או מחשבות מרחיבות. ולפחות אפשר לשכוח אותן ולחזור אל המגרש, כמות שהוא:

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת