ירח חסר: הייקו בעברית

שִׂיחַת וְעִידָה:

בַּחַלּוֹן שֶׁלָךְ שַׁ‏‏חְרוּר,

אֶצְלִי – צוֹצֶלֶת

 

(משה אבידן)

שִׁקְשׁוּק

גְּלוּלוֹת מְיֻתָּרוֹת

אָנוּ מְפַנִּים אֶת חַדְרָהּ

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

~

התגוררה שם מישהי. עתה נותר החדר ריק. בתוך החדר יש קופסה קטנה. קופסה בתוך קופסת החדר. ואחד מהם – הם אח ואחות, נניח – מרים את הקופסה מהשידה ונשמע קול שקשוק. מדוע נשמע קול? אולי כי ידו רועדת. מדוע ידו רועדת? אולי כי זה מה שנשאר: קופסה חצי ריקה בחדר חצי ריק. או שהוא רק בודק מה נשאר וקול נשמע. לבדוק מה נשאר: פעולה פשוטה והרת גורל גם יחד.

הגלולות כבר מיותרות. הן לא הצליחו להשאירה בחיים. הקול הנשמע הוא כמו פעמון רעשני: הגלולות המיותרות משמיעות גם את קול הרפואה והתרופה, שבסופו של דבר אינה יכולה למוות, וגם את קול הריק שבקופסה, המתפשט כגלי קול לרִיק שבחדר ושבלב.

הם "מְפנים את חדרהּ" – איננו רואים מי מפנה ומי היתה שם. ועצם המילה "חדרהּ", החדר שלה, הולכת ומתפרקת, נמוגה עם כל רגע. ברגע שיסיימו לפנות זה כבר לא יהיה החדר שלה. ולמעשה זה כבר לא החדר שלה, כי היא איננה. אבל החפצים שנותרו בו מאריכים לעוד זמן מה את חיבור הבעלות על החדר. המילה "חדרהּ" עוד אפשרית, הגם שמבחינה משפטית אין מי שתהיה בעלת החדר. כשהחדר יפונה אפשר יהיה להכניס מישהי אחרת (אם זה חדר בבית אבות), עם קופסת גלולות אחרת, וילדים אחרים. את הזמן הטעון הזה של מעבר חש השיר, שומע אותו מתמצה בשקשוק קצר, קולה האחרון של האם, המושמע דרך קופסה שהיתה שלה.

מישהו כתב, איני זוכר מי, על שירו של בּוּסוֹן (מצוטט כאן מהזיכרון):

חוֹצֶה

אֶת הַנָּהָר בַּקַּיִץ

סַנְדָּלִים בְּיָדִי

– שהוא יודע בוודאות שגם הוא היה שם, שהשיר מתאר אותו. הגם שזה שיר שנכתב במאה ה-18 הוא מתאים לכל כך הרבה אנשים, הוא של כל כך הרבה אנשים. מי מאתנו לא ביצע את השיר של בוסון? מחציתנו התחתונה במים קרירים, מחציתנו העליונה בחום הקיץ, מרימים את הסנדלים משל היו תינוקות שיש להעביר בבטחה, יבשים. יד אחת ריקה, יד אחת אוחזת במשקולות הקטנות, שעלו מהרגליים לידיים.

גם השיר של גארי הותם כזה. היא (אמו של המשורר?) מתה. מה הופך אותה ללא-מיותרת, בשונה מהגלולות שלה? השיר, המחווה הזאת, תשומת לבו להעדרה. כולנו נשמ[י]ע את השקשוק הזה ביום מן הימים.

סוֹף מֶדִיטַצְיָה

קָדָה מוּל כָּל הַחֲבֵרִים

עַל הַמָּסָךְ

                                                                   (לטלי)

עֶרֶב בַּחַלּוֹן

חַדְרִי נֶחְשָׂף

עֵירֹם וְכֵהֶה כְּמוֹ מַבָּטֵךְ

זְרִיחַת יָרֵחַ –– בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַיָּם נִפְסָק צֶדֶף שָׁבוּר

 

[מריאן אולסון]

שְׁרִיקוֹת סִיסֵי הַבֹּקֶר

בְּמַעֲבֶה הַקִּיסוֹס

נָע עָלֶה

שַׁעַר עֵץ יָשַׁן

בִּמְקוֹם הַמַּפְתֵּחַ

רוֹבֵץ חִלָּזוֹן

(איסא)

 

חמישה באוגוסט. האוויר עומד. על שער הברזל מודבקת אזהרת קנס שנשלחה מהעירייה. השמיים רווי שמש.  עלוות הקׇרִיסַה מכופפת את גדר הרשת, מזדחלת לכביש. צמרת האזדרכת מתעלפת על גג הרעפים. שורשי הצאלון, ארוגים בחול, סודקים את המדרכה המובילה לדלת.  הקירות חרוצים מקרני שמש והרוח המלוח. שני ערערים, שני שיחי לבן עלה אפור וסנטולינה מוטלים על החול. המפתח שלקחתי מתיקה של אימי המתה מסרב להסתובב.

בארבע מטאטאה רוח הים את רצפת הגינה.

 

גַּן פִּרְחִי קַיִץ –

קִיפּוֹדָן מָצוּי

כָּל מַה שֶׁנּוֹתָר

 

(חמוטל אראל)

 

 

כְּבִישׁ בַּגֶּשֶׁם

צִפּוֹר עָפָה בְּתוֹכוֹ

קוֹל צְעָדַי

בימים אלה רואה אור ספר שיריו הראשון של איתן בולוקן, "מנורה בשמש", שנערך על ידי דרור בורשטיין, בהוצאת הספרים אבן חושן. הספר מכנס לראשונה שירים שנכתבו לאורך שהותו הממושכת ביפן וכן בשנים מאז שובו לארץ, ומתאפיין בכמה סוגות: שירה לירית קצרה, פרוזה שירית ושירת הייקו.  את הספר ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים וכן באתר ההוצאה, שם הוא מוצע במחיר השקה מוזל (בקישור הזה). 

—

 

—

—

 

–

*

*

אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב

עוֹרֵב אִטִּי מֵנִיחַ

צִלּוֹ עַל סַפְסָל