ירח חסר: הייקו בעברית

בֹּקֶר אָבִיב קַר
מֵחַנְיוֹן תַּת-קַרְקָעִי
יוֹצְאוֹת סְנוּנִיּוֹת

תרמילי חרובים ירוקים בגובה העץ. חרדונים נחבאים בסדקי צל. שחרור שר כמקדם פני אורח. מלקט זרעי מרווה לשתול בבית. נכנס בצל אֵלָה שהשחרור מזמר ממנה. עובר לעץ אחר. הולך בעקבותיו, כמעריץ אחרי כוכב. לבסוף הוא מתרצה ושר בקרבתי, עד ששירו נפסק והוא נוזף בצקצוקים קצרי רוח. מחשבות על אכזריות, שׂר טיפש מדבר בתוך הראש. מראות מלחמה. הוא חוזר לשיר.

אני מנסה ליצור אתו תקשורת בשריקת פראזות מן הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של בטהובן. לרגעים נדמה שהוא מגיב בווריאציות, כמנסה לתרגם לעצמו בקול את המוזיקה לשפתו הציפורית. לרגעים נדמה שהוא ממש ממתין לי שאמשיך. אחרי התזמורת אני מכניס את הפסנתר. לפתע הוא שותק. אינו.

אילו היו מספרים לבטהובן שהמוזיקה שלו תישרק, במקום הנידח הזה, 225 שנה אחרי הלחנתה, ועוד באוזני ציפור – אני לא רוצה אפילו לדמיין את תגובתו.

קָרוֹב כָּל כָּךְ

שַׁחְרוּר שָׁר לַחֲבֵרוֹ

עַנְנֵי אָבִיב

*

*

לִפְנֵי זְרִיחָה

הֻתַּר לְפִרְסוּם

תְּפִלַּת שַׁחֲרִית

(בכל סרלואי)

*

לְבַד עַל סַפְסָל

קוֹצִים שֶׁל תְּחִלַּת קַיִץ

מַסְתִּירִים הַכֹּל

(רן גבעון)

*

הַחֲסִידוֹת עוֹזְבוֹת

לוּ רַק יָכֹלְתִּי 

לְהִצְטָרֵף 

*

גִּבְעוֹל בָּטָטָה

מְטַפֵּס עַל אִמָּא

בַּתְּמוּנָה

(ספיר פז)

*

מְשַׂחֲקִים "קְלָאס"

עַל אַבְנֵי הַמִּדְרָכָה

שַׁפִּירִית וַאֲנִי

(משה אבידן)

רוכב על האופניים בגינה ציבורית ליד הבית. על כיסא גלגלים יושב קשיש. מאחוריו, על ספסל, המטפל, שנועץ מבט בטלפון סלולרי המושען על עורפו של הקשיש. כשאני חולף על פניהם הקשיש אומר "בוקר טוב". עד שאני קולט שהוא פנה אלי אני כבר רחוק למדי, אולי עשרה מטרים משם. עד שאני חוכך בדעתי אם לעצור ולחזור ולהשיב לברכת השלום אני מתרחק עוד. איני חוזר, הרגליים מדוושות.

אחרי שעה וחצי אני חוזר. במורד השביל, על האופניים המתגלגלים מעצמם. הפעם אעצור, ארד מהאופניים, אשאל לשמו, אשאל בשלומו, אלחץ את ידו, אתעניין קצת בחייו, אתנצל שלא עצרתי מקודם.

*

מֵעַל סַפְסָל

עוֹרְבָנִי עוֹמֵד עַל עֵץ

רוּחַ אָבִיב

*

גַּם הַלַּיְלָה בְּמִטָּתִי

אֵינִי יוֹדַעַת

הֵיכָן אֲנִי

(בכל סרלואי)

*

בֹּקֶר אָבִיב

אָבִי עוֹצֵם בֶּעָפָר

אֶת עֵינֵי אָבִיו

(בכל סרלואי)