שני נוסחים בעקבות בָּשׁוֹ
1
שִירַת צִיקָדוֹת
יוֹם אַחַר יוֹם אַחַר יוֹם
וְאֵינִי שׁוֹמְעָהּ
2
צִרְצוּר צִיקָדוֹת
הַשְׁכֵּם עַד הֵעָרֵב
וְאֵינִי שׁוֹמְעוֹ
טוביה ריבנר

הייקו מקוריים ומתורגמים. משתתפים: ליאת קפלן, יעקב רז, דרור בורשטיין, יובל אידו טל, אלכס בן-ארי, עדנה גורני, אורי קיטה
שני נוסחים בעקבות בָּשׁוֹ
1
שִירַת צִיקָדוֹת
יוֹם אַחַר יוֹם אַחַר יוֹם
וְאֵינִי שׁוֹמְעָהּ
2
צִרְצוּר צִיקָדוֹת
הַשְׁכֵּם עַד הֵעָרֵב
וְאֵינִי שׁוֹמְעוֹ
טוביה ריבנר
הִסוּס הַשַׁחַר.
גִּשׁוּש אוֹר מִתְאַבֵּל עַל
מוֹת שַׁחֲרוּר.
טוביה ריבנר
*
אֲפֹרָה קְטַנָּה
כָּל כָּךְ עַל חוּט חַשְׁמַל יוֹנֶקֶת דְּבַשׁ
שָׁרָה
ביום חמישי הקרוב, 20.10.16 נקיים מפגש חגיגי בהשתתפות כל ששת חברי המערכת לכבוד הקמת הוצאת הספרים של "ירח חסר" והספר הראשון שראה בה אור: "יותר חלונות מבית", מבחר מארבעים שנות כתיבה של המשורר האמריקאי גארי הותם, בתרגומו של דרור בורשטיין.
הארוע יתקיים בפסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים בין השעות 18:00-21:00. נקרא מן הספר ונדבר על מספר שירים מתוכו. כמו כן נפתח לדיון, בהשתתפות הקהל, כמה נושאים רחבים יותר שעומדים בבסיס הבלוג הוצאת הספרים החדשה: מהו ההייקו ואיזה מבט הוא מציע על העולם? מהו הייקו בעברית ומה מקומו בנוף העכשווי של הספרות הישראלית? וכיוצא באלו.
השתתפות ללא עלות, בהרשמה מראש, בטלפון או במייל המופיעים בתחתית ההודעה.
בארוע ניתן יהיה לרכוש את הספר בהנחה. ניתן לרכוש את "יותר חלונות מבית" גם ישירות כאן באתר דרך הכפתור הצהוב שמשמאל.

מֻטָּל עַל הַחוֹל
סֵפֶר שִׁירֵי הָייקוּ
שֶׁרָאָה אוֹר אֶתְמוֹל
קֶרֶשׁ הַחִתּוּךְ
שֶׁהֻפְקַר לִפְנֵי הַחַג
שֶׁאִישׁ לֹא רוֹצֶה בּוֹ

בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש של ליאת קפלן, "כאן בתוך כאן" (הוצאת עולם חדש), הַמְּלֻוֶּה בתצלומיו של אדם סולד, שהם עניין לרשימה אחרת. הספר כולו הייקו, זולת שיר ארוך אחד בסופו. אולי אפשר להתחיל מעטיפת הספר. במבט ראשון זה אוסף יפה של נוצות מפוזרות. אבל ציפורים מגיעות למצב כזה בסוף חייהן. למשל, אחרי שציפור טרף מורטת אותן לפני אכילתן. לא שאלתי את המשוררת על ההקשר של התצלום, אבל אני רואה בו שילוב של שתי נימות – עדינות הנוצה, כאב המריטה. אולי זה המקום להעיר – אני ערכתי את הספר, אבל כפי שקורה תמיד רק עכשיו, אחרי שהוא יצא, אני יכול לקרוא אותו כקורא. זה מעבר מוזר מאוד, שלא זה המקום להרחיב עליו. אולי הוא דומה להבדל בין האופן שבו מאמן כדורסל רואה משחק, ובין אותו מאמן כדורסל שיורחק מהמגרש וייאלץ לעלות מהקווים ומהדרמה של המעורבות אל היציע ומשם ליהנות מהמשחק.
ובכן, מהיציע אעיר רק על שיר אחד, הראשון. אבל הדברים שאפשר לומר ביחס אליו נכונים לעוד שירים בספר.
גֶּשֶׁם עַל מִרְפֶּסֶת
לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ
כּוֹס הַקָּפֶה רֵיקָה
התמונה פשוטה מאוד. בראש ובראשונה השיר פותח את הספר בהצעה לעצירה. ישיבת האישה שם היא ישיבה שקשה לשלב בתוכה ספר או מחברת (קריאה או כתיבה). קשה לראות שם ספר או מחברת כי השיר מזכיר את הכוס, ושותק ביחס למה שיש שם עוד, אולי. אם כך, השיר הראשון יוצר מעין תמונת ראי הפוכה ביחס לכל קורא או קוראת: אפשר ממש לחוש בזה אם תשבו בגשם – שיבוא, בקרוב – ותשעינו את לחייכם על ידכם כשהשיר הזה מולכם. השיר, במילים אחרות, הוא שיר ראשון שכבר יודע: ביד הקורא יש משהו שבידי כבר אין. אצלי כבר רֵיק.
השורה הראשונה והשלישית דומות יותר משנדמה. שתיהן עוסקות בנוזלים ניגרים ובכלי אגירה. כלי המרפסת השטוח שאינו ערוך לאגירה והכוס שלאגירה נועדה, אך הנה, התרוקנה, כאחותה, המרפסת. הגשם יורד על המרפסת ומן הסתם ברובו מתנקז ממנה. הקפה ניגר מהכוס – אל הגוף או אל הכיור. השיר מעורר שפע אבל עתידו התרוקנות.
ושם, בין ההתמלאות של הגשם אל הכלי הפתוח של המרפסת ובין ההתרוקנות, שכבר תמה, של הכוס, יושבת מישהי. אולי המשוררת. השיר יוצר מין מכונה כזאת: מצד אחד שלה נכנסים מֵי גשמים, ומצד שני שלה יוצא קפה. יש טרנספורמציה (לא פיזיקלית, לא סיבה ותוצאה) של גשם קריר למשקה חם. הגשם והקפה הם גם חיבור של שתי איכויות של זמן: הגשם המחזורי, פעם בשנה, מול כוס הקפה היומיומית. הגשם הגדול מול כוס אחת. הגשם שחלקו מתבזבז על המרפסת, הקפה שנשפך אולי. או שנשתָה. הגשם שיביא צמיחה בעולם שמעבר למרפסת; הקפה שאולי עוד מעורר ואולי כבר פגה השפעתו מזמן. היחסים ביניהם לא סגורים. העניין הוא שיש יחסים. שיחה.
ובאמצע, בין מים למים, ממש כמו אי – יושבת "היא". "לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ". כמה זה מוזר, שני המפּיקים האלה הרומזים לשייכות. הלחי שלה ביד שלה. והרי זה לא כמו המשפט "המכונית שלה בחנייה שלה". כאן זה יותר כמו "היא בתוך עצמה", או "מים בתוך מים" (או ל"כאן בתוך כאן" של כותרת הספר). התנועה ב"אי" היא מעגלית, והזמן הוא הווה מתמשך. אבל כאן מתברר – וזה יפה כל כך – שהיד המחזיקה את הלחי מתנהגת כמו הגשם והקפה: אלו שני אברים שונים, שבאים במגע. נכון שהגשם של השיר הזה לא הוכן הקפה של השיר, אבל הקפה הוכן ממים, שהם "קרובי המשפחה" של הגשם על המרפסת. השיר, שאולי עוסק ברגע ארוך של שתיקה ואפילו אלם, הוא התך המחבר בין הפְּנים והחוץ. היד מחזיקה את הלחי אולי בלא דיבור, אך הכוס והגשם כבר שקועים בשיחה. ועוד מעט היא תראה את זה.
ד"ב

*
לַיְלָה בַּמִּטְבָּח
עוֹד מַכָּר מֵגִיחַ, מַקָּק
בָּרוּךְ הַבָּא!
שְׁמֵי שַׁחַר תְּכֻלִּים
מִישֶׁהוּ בַּמֶּרְחָק
מוֹרִיד אֶת הַמַּיִם
צָהֹב גַּם בְּפִי
דְּרוֹר הַבַּיִת הַזֶּה
תִּירָס הַבֹּקֶר