קטגוריה: תרגום

פְּרָחִים וְצִפּוֹרִים

אִשְׁתִּי שָׁם בֵּינֵיהֶם –

פְּרִיחַת הָאֲפַרְסֵק

*

[בוסון, מיפנית איתן בולוקן]

לֶהָבָה שֶׁל נֵר

עוֹבֶרֶת לְנֵר אַחֵר

עֶרֶב שֶׁל אָבִיב

*

[בוסון, מיפנית איתן בולוקן]

מוּ – מוּ –
פָּרָה גּוֹעָה כּוֹכָבִים
מַחֲוִירִים

(שיקי, מיפנית יואל הופמן, מתוך לאן נעלמו הקולות)

האם הפרה גועה אל עבר הכוכבים? ומה הקשר בין געיית הפרה והכוכבים? השיר הזעיר מחבר עולמות הרחוקים שנות אור זה מזה. בתרגום מילולי יותר השיר מדבר על כוכבים שנפרדים לשלום. הופמן צייר זאת בתמונה של כוכבים מחווירים ונמוגים. לפנינו משורר מול פרה בעלות השחר. הכוכבים נמוגים ו"עוזבים". אך הפרה נשארת. ושרה בתוך זה. גם המשורר. הוא מתבונן בה ובשמיים במבט אחד, מאזין לה ורואה את הכוכבים וכותב על שניהם. ועצם הצבת הפרה בהקשר של הכוכבים, כלומר בהקשר של האינסוף, הוא מעשה נועז ומהדהד. השיר הקטן מגדיל את הפרה, נותן לה לעמוד בהקשר הכי רחב. אבל אין זה שיר אמורפי. השיר רואה את הכוכבים בלי לאבד את הפרה. יש בו גם הבעת חמלה על בדידות הפרה בדימוי שיש בו שתי געיות תחת אינספור כוכבים.‏
היפנים קוראים לגלקסיה שלנו "נהר השמיים", אך אני מזמין את הקוראים, שמכנים אותה "שביל החלב", בפעם הבאה שיהיו במקום שבו הגלקסיה נראית לעין, להרים את הראש אל ה״חלב״ השֵמימי המכוכב ולהיזכר בפרה הגועה של שיקי.‏

*

מתוך פרק המוקדש להייקו ולפרות בספר חדש, ששמו לקוח מן השיר של שיקי.

פְּתִיתֵי שֶׁלֶג מְעַפְעֲפִים
רִיסֶיהָ הַלְּבָנִים
שֶׁל סוּסָה כְּחוּשָׁה

*
(ג'ק ברי, שיר חדש מן החורף של מסצ'וסטס. לספרו בהוצאתנו)

אָדָם אֶחָד
זבְוּב אֶחָד
הַחֶדֶר הַגָּדוֹל

(איסא, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר אוזני פרות. וכאן – הזבוב)

מְקַפְּצִים אָנֶה וָאָנָה

מֻדְאָגִים וְנִסְעָרִים 

הוֹרֵי הַדְּרוֹר

*

[בוסון]

מאת סונאם צ'הוקי (בהוטן)[1]

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

צָב מְאַבֵּד

אֶת הָרֹאשׁ בֶּהָרִים –

עַנְנֵי שְׁקִיעָה

*

קינלי מביט מחוץ לחלון הגדול של בניין בית המשפט המחוזי. כפרו שמעבר לנהר נראה בקושי מבעד לענן של ערפל.

הוא עזב את ביתו באור ראשון לדיון של היום. השעון על הקיר מראה 9 בבוקר. לשכות השופטים עדיין נעולות לגמרי. השומרים עדיין לא תפסו את עמדותיהם. המזכיר המשפטי גולש באינטרנט במחשב מתוצרת "דֶל" בחיפוש אחר חץ וקשת. הוא מעיף מבט לרגע כשקינלי נוקש בדלת. הוא אומר, במשיכת כתף אדישה, "אולי יהיה דיון היום".

עברו חמש שנים מאז שאביו של קינלי מת. הוא הביא ערמת מסמכים לבית המשפט המחוזי: צוואת אביו שמורישה לו את הקרקע, תעודת הפטירה של אביו, אישור על היעדר התנגדות לקיום הצוואה מאחותו היחידה, שהצטרפה למנזר, תצלומים של תעודות הזהות שלהם, מפות של הקרקע, אישורים על תשלום מיסים ובקשתו להעברת הקרקע על שמו. קצות המסמכים החלו להתעגל ולהתבלות. צו בית המשפט החתום, שמעביר לו את הקרקע, עוד חומק מידו.

המסדרון הצר שמחוץ לאולמות הדיון מתמלא בתובעים ובנתבעים. ניסיונות מגושמים ליצור תקשורת דועכים במהירות. קינלי מביט סביבו. אישה שפניה חבולים נדחקת בפינה. שני צעירים מוכנסים פנימה, אזוקים לשוטרים. הם יושבים בשפיפה על מושב הבטון בקצה המסדרון. השוטר המבוגר יותר יורק לתוך ערוגת פרחים שנמצאת מתחת לחלון הפתוח. השוטר השני מחטט באף. זוג צעיר בבגדי חג מפלסים דרך בתור, שואלים אם מישהו מוכן להיות עֵד לרישום נישואיהם.

לקראת חצות היום מתפתל התור כנחש אל מחוץ לבניין אל המדרגות המרוצפות בשמש הקופחת. אף אחד ממאווררי התקרה אינו פועל. אחד מהצעירים מושיט את ידו האזוקה, מרים ומוריד את המתג שלידו כמה פעמים. השוטר מושך בכתפיו ואומר, "אין טעם".

המזכיר המשפטי מוריד את התריסים בחדרו ונועל את הדלת. זמזום עמום של מזגן נשמע במסדרון.

"שָמָה הייתי רוצה להיות", אומר האיש האזוק השני בצחוק יבש. אף אחד לא מגיב.

קול גלגלים על חצץ בחצר. דלתות מכונית נטרקות. מלמול עובר במורד התור.

"השופטים הגיעו!".

קול צעדים בחוץ על רצפת הגרניט. אפוף בושם וחגורת מאבטחים, שופט יחיד חולף במהירות על פני ההמון אל תוך לשכתו.

קינלי דופק על דלתו של המזכיר המשפטי.

"אין דיון היום", הוא אומר. הוא עדיין גולש בחיפוש אחרי חץ וקשת.

*

נָהָר קָפוּא –

עָגוּר מְחַפֵּשׂ

בָּעֲרָפֶל

---

[1] Sonam Chhoki. משוררת. בארדו – שלב המעבר בין מוות לחיים חדשים בבודהיזם הטיבטי (ההערה במקור). מתוך Genjuan Haibun Contest (N. Yuasa & S. H. Gill, eds.), Hailstone Haiku Circle, March 2015, pp. 67-68.

מאת קארה הולמן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

לגננת הייתה ודאי סיבה טובה להניח אותי על ראש הפסנתר העומד כי סירבתי לשיר "אני קומקום קטן" עם שאר הילדים. למען האמת, לא ממש סירבתי, פשוט לא שרתי כשגברת ק' קטפה אותי פתאום והניפה והניחה אותי כאן. רגליי בגרביים בלי נעליים משתלשלות בחוסר ביטחון מעבר לשפת הפסנתר, על מנת שאהרהר בחטאי. אני יודעת שאמא תסדר הכול כשתגיע לאסוף אותי אחר הצהריים, אבל לעת עתה כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא שהדרך ארוכה עד למטה, אם אקפוץ או אפול.

אֲבוּדָה –

הָרִים

בַּאֲשֶׁר אַבִּיט

דִּמְדּוּמֵי קַיִץ

מוֹבִיל הַפְּסַנְתְּרִים מְכַסֶּה

אֶת צַלַּקְתּוֹ

–

סוֹף הַבִּקּוּר

מְנַתְּקִים בִּקְפִידָה

אֶת רַכֶּבֶת הַצַּעֲצוּעַ

רוברטה בירי, מתוך carousel, ספר הייקו חדש שראה אור לאחרונה

גֶּשֶׁם מִתְמַשֵּׁךְ 

אַצּוֹת מִתְיַבְּשׁוֹת בַּחוֹף 

חוֹזְרוֹת לַחַיִּים

(בוסון, מיפנית: יעקב רז)

*

מישהו, ככל הנראה, הניח אצות לייבוש על החוף. אבל אז התחיל גשם. והגשם מתמשך. האצות שהספיקו להתייבש נספגות מחדש. הן עתה אצות לחות הגם שהן מחוץ למרחב החיים שלהן. הן כדגים מחוץ למים. אך בתוך מרחב מותן הן חוזרות לחיים.

כך לפחות זה נראה למשורר. את הפריכוּת המדומיינת של אצות נאכלות מחליפה לחות. כל עוד ימשיך הגשם לא יושלם הייבוש. כדאי לדמיין את היבש הופך לדשן, מבהיק, חלקלק, רענן.

האצות נראות לכמה מאתנו דבר סתמי וחסר חשיבות, כמעט אשפה שפולט הים. אין סברה מוטעית מזו. שושלתן בת כשלושה מיליארד שנים. הן אחראיות על כ-70% מהפוטוסינתזה על כדור הארץ. מגוון צורותיהן עשיר להדהים. מהאצות שראה בוסון ועד חזזיות שאנו רואים על גזי עצים ועל אבנים, שהן אצות בסימביוזה עם פטריות. בוסון לא ידע זאת, כמובן. אין זה משנה: הייתה בו חמלה כדי להתרגש ממראה העלים הללו שכמו אחזה בהם שמחה.

הגשם יורד על החוף עלה ובא בלי ספק מן הים. הגשם אינו אלא הים, מרחב האצות, שכמו חזר אליהן בשינוי צורה וכמים מתוקים כדי להעניק להן עוד זמן חיים.

רגע ההווה המתמשך של השיר הוא, למרבה הפלא, רגע שאפשר לדמיין בו חזרה לעבר. אנו יודעים שהאצות לא יחזרו לחיים ושגורלן נחרץ לייבוש, המלחה ואכילה. אבל לרגע אפשר לדמיין שהים, בצורתו הגשומה, כמו יצא בעקבות האצות שנפלטו או הוצאו ממנו והוא, לעת עתה, מקנה להן שעת חסד.

השיר הוא על הרגע הזה של חסד עצוב, של הפוגה מדומיינת במוות.

*

[מתוך הספר "להבות הלב וענני הגשם", שרואה אור בהוצאת ספרי בלימה]

*