קטגוריה: תרגום

מאת מרגרט דורנאוס (ארה"ב)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

יוֹם הַבִּקּוּר

אֲחוֹתִי שׁוֹכַחַת

שֶׁכָּחֹל זֶה צֶבַע

היום אחר הצהריים אני פוגשת את החברה-הכי-טובה החדשה — אישה עדינה כאֲנִיץ, לבושה כולה בצהוב-קנרית. תכשיט גדול ומנצנץ צמוד מעט מעל לליבה. פתקית נדבקת כחולה תלויה מתחת לתכשיט, ועליה רשימת שמות בני משפחתה בכתב יד עגול ומסולסל. כשהיא הולכת הפתק מתנפנף כנגד חולצתה ככנף נקועה.

היא מפשילה את השרוול מעלה כדי לחשוף צמידים צבעוניים וצמיד לבן שמיועד למעקב אחר תנועותיה. "יפה", היא אומרת, מצביעה תחילה על זרועה ואז עליי, בעוד אחותי מחבקת אותה בחיבוק הדוק. "מי החברה הכי טובה שלך"? שואלת אחותי. ואז שתיהן מחייכות חיוך רחב — כחולקות סוד שלא ניתן להבינו. כאילו הכירו זו את זו מאז ומתמיד, ביקום מקביל שאיני מסוגלת לראות אף את קצהו.

תְּפִלַּת עַרְבִית

הִבְהוּב שֶׁל אוֹר

חִבּוּק הַחֹשֶׁךְ

*

*

פַּעֲמוֹן הָרוּחַ

אַךְ קָשֶׁה לַפְּרָחִים

הַמַּשָּׁב

*

*

מוֹצִיא מִן הַקֻּפְסָה

זוּג בֻּבּוֹת עֵץ

פַּרְצוּפִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ

*

*

גֶּשֶׁם אָבִיב

אֵינִי יָכוֹל לִכְתֹּב

עַצְבוּת

פְּרָחִים וְצִפּוֹרִים

אִשְׁתִּי שָׁם בֵּינֵיהֶם –

פְּרִיחַת הָאֲפַרְסֵק

*

[בוסון, מיפנית איתן בולוקן]

לֶהָבָה שֶׁל נֵר

עוֹבֶרֶת לְנֵר אַחֵר

עֶרֶב שֶׁל אָבִיב

*

[בוסון, מיפנית איתן בולוקן]

מוּ – מוּ –
פָּרָה גּוֹעָה כּוֹכָבִים
מַחֲוִירִים

(שיקי, מיפנית יואל הופמן, מתוך לאן נעלמו הקולות)

האם הפרה גועה אל עבר הכוכבים? ומה הקשר בין געיית הפרה והכוכבים? השיר הזעיר מחבר עולמות הרחוקים שנות אור זה מזה. בתרגום מילולי יותר השיר מדבר על כוכבים שנפרדים לשלום. הופמן צייר זאת בתמונה של כוכבים מחווירים ונמוגים. לפנינו משורר מול פרה בעלות השחר. הכוכבים נמוגים ו"עוזבים". אך הפרה נשארת. ושרה בתוך זה. גם המשורר. הוא מתבונן בה ובשמיים במבט אחד, מאזין לה ורואה את הכוכבים וכותב על שניהם. ועצם הצבת הפרה בהקשר של הכוכבים, כלומר בהקשר של האינסוף, הוא מעשה נועז ומהדהד. השיר הקטן מגדיל את הפרה, נותן לה לעמוד בהקשר הכי רחב. אבל אין זה שיר אמורפי. השיר רואה את הכוכבים בלי לאבד את הפרה. יש בו גם הבעת חמלה על בדידות הפרה בדימוי שיש בו שתי געיות תחת אינספור כוכבים.‏
היפנים קוראים לגלקסיה שלנו "נהר השמיים", אך אני מזמין את הקוראים, שמכנים אותה "שביל החלב", בפעם הבאה שיהיו במקום שבו הגלקסיה נראית לעין, להרים את הראש אל ה״חלב״ השֵמימי המכוכב ולהיזכר בפרה הגועה של שיקי.‏

*

מתוך פרק המוקדש להייקו ולפרות בספר חדש, ששמו לקוח מן השיר של שיקי.

פְּתִיתֵי שֶׁלֶג מְעַפְעֲפִים
רִיסֶיהָ הַלְּבָנִים
שֶׁל סוּסָה כְּחוּשָׁה

*
(ג'ק ברי, שיר חדש מן החורף של מסצ'וסטס. לספרו בהוצאתנו)

אָדָם אֶחָד
זבְוּב אֶחָד
הַחֶדֶר הַגָּדוֹל

(איסא, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר אוזני פרות. וכאן – הזבוב)

מְקַפְּצִים אָנֶה וָאָנָה

מֻדְאָגִים וְנִסְעָרִים 

הוֹרֵי הַדְּרוֹר

*

[בוסון]

מאת סונאם צ'הוקי (בהוטן)[1]

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

צָב מְאַבֵּד

אֶת הָרֹאשׁ בֶּהָרִים –

עַנְנֵי שְׁקִיעָה

*

קינלי מביט מחוץ לחלון הגדול של בניין בית המשפט המחוזי. כפרו שמעבר לנהר נראה בקושי מבעד לענן של ערפל.

הוא עזב את ביתו באור ראשון לדיון של היום. השעון על הקיר מראה 9 בבוקר. לשכות השופטים עדיין נעולות לגמרי. השומרים עדיין לא תפסו את עמדותיהם. המזכיר המשפטי גולש באינטרנט במחשב מתוצרת "דֶל" בחיפוש אחר חץ וקשת. הוא מעיף מבט לרגע כשקינלי נוקש בדלת. הוא אומר, במשיכת כתף אדישה, "אולי יהיה דיון היום".

עברו חמש שנים מאז שאביו של קינלי מת. הוא הביא ערמת מסמכים לבית המשפט המחוזי: צוואת אביו שמורישה לו את הקרקע, תעודת הפטירה של אביו, אישור על היעדר התנגדות לקיום הצוואה מאחותו היחידה, שהצטרפה למנזר, תצלומים של תעודות הזהות שלהם, מפות של הקרקע, אישורים על תשלום מיסים ובקשתו להעברת הקרקע על שמו. קצות המסמכים החלו להתעגל ולהתבלות. צו בית המשפט החתום, שמעביר לו את הקרקע, עוד חומק מידו.

המסדרון הצר שמחוץ לאולמות הדיון מתמלא בתובעים ובנתבעים. ניסיונות מגושמים ליצור תקשורת דועכים במהירות. קינלי מביט סביבו. אישה שפניה חבולים נדחקת בפינה. שני צעירים מוכנסים פנימה, אזוקים לשוטרים. הם יושבים בשפיפה על מושב הבטון בקצה המסדרון. השוטר המבוגר יותר יורק לתוך ערוגת פרחים שנמצאת מתחת לחלון הפתוח. השוטר השני מחטט באף. זוג צעיר בבגדי חג מפלסים דרך בתור, שואלים אם מישהו מוכן להיות עֵד לרישום נישואיהם.

לקראת חצות היום מתפתל התור כנחש אל מחוץ לבניין אל המדרגות המרוצפות בשמש הקופחת. אף אחד ממאווררי התקרה אינו פועל. אחד מהצעירים מושיט את ידו האזוקה, מרים ומוריד את המתג שלידו כמה פעמים. השוטר מושך בכתפיו ואומר, "אין טעם".

המזכיר המשפטי מוריד את התריסים בחדרו ונועל את הדלת. זמזום עמום של מזגן נשמע במסדרון.

"שָמָה הייתי רוצה להיות", אומר האיש האזוק השני בצחוק יבש. אף אחד לא מגיב.

קול גלגלים על חצץ בחצר. דלתות מכונית נטרקות. מלמול עובר במורד התור.

"השופטים הגיעו!".

קול צעדים בחוץ על רצפת הגרניט. אפוף בושם וחגורת מאבטחים, שופט יחיד חולף במהירות על פני ההמון אל תוך לשכתו.

קינלי דופק על דלתו של המזכיר המשפטי.

"אין דיון היום", הוא אומר. הוא עדיין גולש בחיפוש אחרי חץ וקשת.

*

נָהָר קָפוּא –

עָגוּר מְחַפֵּשׂ

בָּעֲרָפֶל

---

[1] Sonam Chhoki. משוררת. בארדו – שלב המעבר בין מוות לחיים חדשים בבודהיזם הטיבטי (ההערה במקור). מתוך Genjuan Haibun Contest (N. Yuasa & S. H. Gill, eds.), Hailstone Haiku Circle, March 2015, pp. 67-68.

מאת קארה הולמן

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

לגננת הייתה ודאי סיבה טובה להניח אותי על ראש הפסנתר העומד כי סירבתי לשיר "אני קומקום קטן" עם שאר הילדים. למען האמת, לא ממש סירבתי, פשוט לא שרתי כשגברת ק' קטפה אותי פתאום והניפה והניחה אותי כאן. רגליי בגרביים בלי נעליים משתלשלות בחוסר ביטחון מעבר לשפת הפסנתר, על מנת שאהרהר בחטאי. אני יודעת שאמא תסדר הכול כשתגיע לאסוף אותי אחר הצהריים, אבל לעת עתה כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא שהדרך ארוכה עד למטה, אם אקפוץ או אפול.

אֲבוּדָה –

הָרִים

בַּאֲשֶׁר אַבִּיט