גארי הותם
ארבעה מתוך "חלב שפוך", 2010
*
*
יוֹם אַחֲרוֹן
הָרִים מַגִּיעִים אֶל
סוֹף
*
*
סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן
דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאַחוֹר
אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ
המסרק
פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן
מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי
בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ
אביב 1989
סן פרנסיסקו
(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך "ליל טל", הוצאת קשב)
*
פריחה היא גם נבואה על נשירה קרובה.
אבל בשיר הזה מי שנשר אינם הפרחים אלא האֵם.
עתידם – עֲבָרָהּ: מציאות אחת.
המסרק עשוי עץ. גם עץ הדובדבן.
השיר קורה בַּמִרווחים:
המרווח שבין הפריחה והנשירה; המרווח שבין שיני המסרק; המרווח שבין הבת לאמה; המרווח שבין החיה למתה; המרווח שבין יפן לסן פרנסיסקו; המרווח שבין המשוררת, המתרגם, הקורא.
האם הבת נזכרת במסרק? נוגעת בו? אני חושב שהיא עושה בו שימוש. שהיא מסרקת בו את שְׂעָרָהּ שלה.
