ביקור ראשון בקיבוץ לאחר השריפה. לאורך כביש הכניסה, שורת הבולדרים חוצצת ביני לבין הבתים החדשים. שביל העפר העולה אל בריכת השחייה חשוף. הקפיצות המוכרות על פסי ההאטה מאשרות שאני בדרך הנכונה. בצומת הטי, על העמוד הגבוה, במקום 'לוכד החלומות' הענק, תלוי חישוק מתכת חלול. מאחוריו שלד מפויח – סככת הטרקטורים. אחרי הפנייה, חורשת האקליפטוס – גזעים שחורים גבוהים, עלים מצהיבים שמוטים על הענפים. במגרש החניה, בהיעדר סבך העצים, מתגלה לי, לראשונה, מדרון: כתם שחור גדול.
מסונוורת משמש אני הולכת בַּשְּׁבִיל אל בית משפחתי. תמיד היה השני מימין. עכשיו, בדרך אליו חלל ריק מעל מגרש מפולש. משמאל לשביל דשא מוריק. עצים גבוהים מצלים עליו. שני ילדים קטנים אינם משחקים שם. כלבלב לבן אינו מתרוצץ ביניהם.
בטוחה שטעיתי. חוזרת אל נקודת המוצא לאתר את השביל הנכון. אין שביל אחר.
קֶשֶׁת מַיִם חָגָה
עַל הַדֶּשֶׁא מִמּוּל
בֻּבָּה וְכַדּוּר אָדֹם
(דליה איתמר)
