השיר שאינו צריך להיכתב: הזמנה להייקו (בירושלים!)

סדנת תרגול וכתיבה עם אורי קיטה וליאת קפלן

מִתְמַעֵט

אֶל הַכָּתוּב הַזֶּה

הָעִפָּרוֹן

(יעקב רז)

מהו הייקו?

אולי כך: שיר הייקו הוא שיר שנכתב ברגע הייקו

ומהו רגע הייקו?

אולי אותו הרף בו החוויה והמילים המתארות אותה יכולות להיעשות אחד.

באשו תאר זאת בפשטות כך:

"כשאתה מחבר שיר, עשה שלא יהיה אפילו רוחב של שערה בין תודעתך לבין מה שאתה כותב. חיבור שיר צריך להיעשות ברגע, כמו חוטב העצים שחוטב עץ ענק, או איש החרב המזנק לקראת אויב מסוכן"

מוזמנות ומוזמנים ליום היכרות סדנאי עם הייקו והייבון תוך קריאה, ישיבה, שיטוט, כתיבה, שיחה.

 מיועד לכל המבקשות.ים להכיר מקרוב איכויות חדשות של הוויה ושל כתיבה.

מחיר

מחיר מומלץ:

200 ש״ח

מחיר מופחת:​ 150 ש״ח

תמיכה בקהילה:  250 ש״ח

אנו מזמינים אתכן.ם לבחור את שכר הלימוד ביושרה בהתאם ליכולתכם.ן בעת הזו.  
במידה שאין באפשרותכם לשלם את הסכום המופחת כתבו לנו וננסה לסייע במלגת השלמת תשלום או מלגה מלאה, על פי הצורך

לפרטים נוספים ולהרשמה, מוזמנות.ים לאתר פסיכודהרמה: https://www.pdharma.com/writing

                                                                               

/  

הַיָּם הָיָה מָקוֹם מִשְׂחָק  / מָה שֶׁהִתְגַּלָּה שָׁם אָסוּר הָיָה לִרְאוֹת /  הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ                                                                                                  ( "האמנים" דליה הרץ)

חומו של החול הרך מתפוגג במהירות במים הקרים. הבזקי השמש על המים, אותם אני מנסה לחפון, מתרחקים ככל שאני מתקרבת. קול מים גועשים משתלט על צהלת הרוחצים. המציל קורא לי במגפון לצלול. בדרכו אלי מתעצם גל. הגל ואני נפגשים, מתקערים, נוסקים מעלה, ומתייצבים. חבוקה בתכלת השמים והמים, מבטי נמשך לעבר האופק. לפתע, ניתזים עלי סילוני קצף, הגל הופך לצינור, מתכווץ ונמתח במהירות, כמו דרקון בחגיגות ראש השנה הסיני. קריאות המציל במגאפון, לצלול לתחתית הגל, משנות טון מדאגה לתחינה, לכעס. אני בועטת במים בכל כוחותיי, נשארת בשיאו של הגל. חבוקה בתכלת השמים והמים, מרותקת לענן, מאחוריו מתפשטת שמש, מאירה בארגמן את שוליו הרחוקים ובצהוב חלמוני את הקרובים. מתחתם המים מזדהרים בשלל נצנוצי אור.

הַרְחֵק לַמַּטָּה

מִשִּׂיאוֹ שֶׁל גַּל

מִתְרוֹמֵם גַּל

(חמוטל אראל)

45

אישה בתחנת האוטובוס שואלת את הנהגים אם הם מגיעים לאוניברסיטה הפתוחה. שוב ושוב התשובה שלילית. אני אומר לה שעוד כמה דקות יגיע קו 45 והוא יביא אותה לשם. היא שואלת, "לפתוחה?", ואני מהנהן. היא מודה לי בהתרגשות, אומרת "יש אנשים טובים בעולם, ואתה אחד מהם". היא אומרת זאת כאילו הצלתי אותה ממוות. אני מחווה מין תנועת ביטול ביד.

למחרת (היום בבוקר) אני נזכר בשיחה בתחנה ודמעות עולות בעיניי, כאילו נזכרתי במפגש עם מלאך נושא בשׂורה ולא באישה שממהרת להשגיח על בחינה כלשהי, היא מסבירה לי ועולה, נכנסת פנימה, נעלמת.

שֶׁמֶשׁ אָבִיב

עַל הַמַּזְגָן הַכָּבוּי

זוּג דּוּכִיפַתִּים