~
בֵּית כְּנֶסֶת בְּאֶקְסֶטֶר
אַחֲרֵי כִּבּוּי אוֹרוֹת
נֵר הַתָּמִיד
*
כִּמְעַט לַיְלָה
שְׁמוֹנֶה כַּפּוֹת רַגְלַיִם
בְּמִטַּת הַהוֹרִים
**
(דניאלה דורון)
*
לוֹגֵם טִפָּה
מֵעָלֶה שֶׁנּוֹתַר
עוֹרְבָנִי עַל עָנָף עֵירֹם
~~
(מירית מן)
*
רֵיחַ מָרָק עוֹף
זִכָּרוֹן שֶׁל בַּיִת
לֹא שֶׁלִּי
~~
(לילי קפלן)
שניים – אלקסיס רוטלה
(מאנגלית: רומן ליאחובסקי)
Family attic
finding this fossil
again
בּוֹיְדֵם מִשְׁפַּחְתִּי
מוֹצֵאת אֶת הַמְּאֻבָּן הַזֶּה
שׁוּב
Blackberry pickers –
a child’s laugh escapes
from an old woman’s body
מְלַקְּטִים פֵּרוֹת יַעַר –
צְחוֹק יַלְדִּי חוֹמֵק
מִגּוּף שֶׁל זְקֵנָה
—
שניים של אלקסיס רוטלה
(מאנגלית: רומן ליאחובסקי)
Chamber music
this, too,
shall pass
מוּסִיקָה קָאמֵרִית
זֶה, גַּם זֶה
יַחֲלֹף
Stars
wishing I were free
to fall
כּוֹכָבִים
לוּ הָיִיתִי חָפְשִׁיָה
לִפֹּל
מסיק
יום נובמבר נאה. חמש נשים ושלושה גברים נאספים. את התרמילים ובהם מים וכריכים מניחים תחת עץ חרוב גדול בפאת הכרם. "נתחיל כאן" אומר החקלאי. אנחנו פורשים יריעות תחת שני עצי זית צעירים ונמוכים, מניחים אבנים כבדות בשוליהן. הצמחייה גבוהה ומקשה על הפרישה, הקוצים דוקרים, שורטים. הוא מתנצל "לא נותנים לי להגיע לטפל באדמה ובעצים." מתחילים למסוק. דקותיים חולפות ושלושה רכבים מגיעים מדרך העפר – אחד אזרחי ושניים צבאיים. מהרכב האזרחי יורד הרבש"צ, חמוש בכיפה גדולה ובנשק ארוך. מהרכבים הצבאיים מגיחים חיילי מילואים חובשי קסדות, אוחזים את הנשק בהיכון. החקלאי קורא לבנו ולבתו הצעירים, מפגיע בהם בקול כבוש שיישארו לצידו. רכז הביטחון קורא בקול "אתם צריכים ללכת מפה. אתם לא יכולים להיות פה." אנחנו פה. ממשיכים למסוק בשתיקה. עוצמת הקול עולה: "תסתלקו מפה! יאללה! הופה! אחת שתיים שלוש!" מוסקת בשתיקה, עיניי מושפלות מטה לאדמה ועולות לכיוון הזיתים. הלב מאיץ דפיקותיו. גם רועי ופלד ממשיכים למסוק. שירה או שיר, לא הספקתי לדבר איתה, בוהה בעיניים פעורות בחיילים החמושים. "חייל לכל מוסק ומוסקת" אני לוחשת לעברה. על מי הם שומרים ומפני מי? הרכז ואחד החיילים מדברים זה עם זה בקולות נמוכים ושוב "פה אסור לכם להיות!" אני גוזרת על עצמי שתיקה. מקפידה להביט רק בעץ ובזיתים שמצטברים על היריעה.
רחלי, אקטיביסטית ותיקה, עוזבת את העץ ופונה לדבר עם האזרח בקול שקט ורגוע. "תיאמנו. אנחנו רק מוסקים זיתים." "לא כאן!" הוא כמעט צועק, "תלכו לשם!" ומצביע אל צידה השני של דרך העפר. אנחנו מצטופפים סביב הגזע ממשיכים למסוק. כנגד רצוני מקפצות העיניים שלי מהזיתים לחיילים, מתעקשת למתוח זרועות פנימה ולמעלה, לא להשאיר אפילו זית אחד על העץ.
"כאן שטח צבאי סגור".
"איפה הצו?"
"מוזמנים לחכות. יגיע עוד עשר דקות, רבע שעה, שעתיים, מי יודע?"
התלחשויות בין העצים. החקלאי הפלסטיני מבקש שנוותר, שנלך. הוא מפחד שיתנקמו בו ואני מודה לו בליבי. אנחנו אוספים את היריעות ומעט הזיתים והולכים. כשאני עוברת סמוך לאחד החיילים אני נזכרת בעהד תמימי שסטרה לחייל, מעזה למלמל "צבא ההגנה לישראל", עם דגש על ה-ה-ג-נ-ה. "את אמיצה" אומרת לי שיר או שירה. אני מושכת בכתפי. החקלאי מסביר לנו שוב, "יותר משנה הם לא נותנים לי להגיע לאדמה. רוצים שאמכור להם." הוא מודה לנו על העזרה. אני לוחצת את ידו ואומרת "לא עשינו כלום". הוא מוחה בקול: "בחיים אני לא אשכח שבאתם לעזור לי! זה כאילו זכיתי במיליון דולר. היום זכיתי במיליון דולר!"
תְּלוּיִים עַל הָעֵצִים
זֵיתִים שֶׁלֹּא מָסַקְנוּ כַּמָּה שֶׁמֶן
אָצוּר בָּהֶם?
(חארס, ליד ההתנחלות רבבה)
שלושה מאת אלקסיס רוטלה (מאנגלית: רומן ליאחובסקי)
Late August
I bring him the garden
in my skirt
אוֹגוּסְט מְאֻחָר
מְבִיאָה עֲבוּרוֹ אֶת הַגַּן
בַּחֲצָאִית שֶׁלִּי
***
Moving with
the clock tower's shadow
flower lady
נָעָה עִם הַצֵּל
שֶׁל מִגְדָּל שָׁעוֹן
מוֹכֶרֶת פְּרָחִים
***
At the top
of the Ferris wheel
lilac scent
בְּמַעֲלֵה
גַּלְגַּל עֲנָק
נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ
………
שֶׁמֶשׁ בַּחֹרֶף
בְּחֶלְקַת חִטָּה קְטַנָּה
מֵאוֹת סַבְיוֹנִים
ספר חדש! בכל סרלואי | בתוך החושך
בֵּין הַמְנַחֲמִים
עוֹד אוֹחֶזֶת בְּיָדוֹ
יָדָהּ הָרֵיקָה
אנו שמחים לבשר על הופעת בתוך החושך, ספר חדש מאת המשוררת כלת פרס דוליצקי ופרס יהודה עמיחי, בכל סרלואי.
מתוך הספר:
מרחב מוגן
אמא והדודים לא מספרים לסבתא על המלחמה. היא בת תשעים ושלוש ונחלשה מאוד בשנה האחרונה.
בטקס יום השואה אני יושבת לצידה. ניצולים מחבּרים בין האסון שפקד אותם בילדותם לבין האסון שפוקד אותנו כיום. היא מחזיקה בידה של בתי, אוחזת בידי שלי ביד רכה ורועדת. כל מה שניסינו להסתיר ממנה במחלקה הסיעודית נגלה לפניה באולם המרכזי: המלחמה, החטופים, ממדי האסון. אני שואלת אם לקחת אותה למחלקה והיא מנידה בראשה לשלילה. לרגע היא נראית צעירה מאוד, אותה ילדה בת שתים עשרה שעזבה את בית הוריה לפני למעלה משמונים שנה כדי להסתתר בבית איכרים בצפון הולנד. לרגע היא נראית זקנה מתשעים ושלוש שנותיה. כשאני מסיעה אותה בחזרה למחלקה היא אומרת לי במאמץ: ״אין לי הרבה תקווה״. אני שואלת למה והיא עונה במילה: ״העובדות״. בתי מלטפת את ידה.
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת
פְּנֵי סָבָתִי
בִּפְנֵי בִּתִּי
