קאתי דרינקווֹטר בֶּטֶר

~

שְׁעַת סְגִירָה

הַסַּפָּר מִסְתָּרֵק

בִּזְהִירוּת רַבָּה

 

~

גַּן גָּזוּם

בּוּדְהָה יָרֹק-עַד

בִּקְצֶה הַשְּׁבִיל

 

~

פּוֹנָה אֶל הַשְּׁקִיעָה

הָאָחוֹת שֶׁאֵינִי מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ

גָּדְלָה בְּשָׁנָה הַיּוֹם

 

~

מַכֹּלֶת סִינִית –

לְיַד הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת

פְּרָחִים צָפִים בְּצַלַּחַת

 


לפרטים על המשוררת ולשירים במקור >>>

מָקָרֶלִים מפולפלים

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

 

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

 

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

 

02-Clupea-Sprattus.jpg

Israel Hershberg, “Clupea Sprattus” 1992. Oil on paper mounted on board, 63.2 x 64.7 cm

 

שלושה אביביים ליום חורף

*

הוֹלֵךְ

לְאַן שֶׁהַנָּהָר הוֹלֵךְ

יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל אָבִיב

=

(ג'ון וילס)

 

*

שׁוּב אָבִיב

בְּתַחְתִּית כְּלִי חֶרֶס

שְׁבָרִים שֶׁל כְּלִי אַחֵר

=

(רוברט ג'יליאנד)

 

*

שׁוּב אָבִיב

הַנָּהָר מְמַהֵר

חוֹלֵף עַל-פְּנֵי מַלְכֹּדֶת

=

(פגי ויליס ליילס)

גארי הותם – חמישה שירים מספר חדש

~

נִדְחָקִים

אֶל תּוֹךְ עוֹלָמֵנוּ

פִּרְחֵי דֻּבְדְּבָן

 

~

כּוֹכָבִים עֲמוּמִים

אוֹר לַעֲבֹר

יוֹתֵר מִגַּחְלִילִיּוֹת

 

~

בֵּית אִמָּא

הַסֵּפֶל הָאַחֲרוֹן

שֶׁשָּׁתְתָה מִמֶּנּוּ

 

~

בִּפְנִים

הַפְּרֵדָה

אִישׁ הַשֶּׁלֶג

 

~

מְמַלֵּא אֶת הַחֹשֶׁךְ

כּוֹכָב וּמֶרְחַקּוֹ

מֵהָאֲחֵרִים

 

 

~~~

"לצמצם את היקום", ספר החדש (באנגלית) של גארי הותם (שספרו "יותר חלונות מבית" הופיע בספרי ירח חסר) הופיע לאחרונה. את הספר אפשר להזמין כאן.

 

בריחה מהספרייה

סִפְרִיַּת בֵּית הַכֶּלֶא

אֲנִי קוֹטֵף פֶּרַח

מִמַּגְדִּיר הַצְּמַחִים

[אוּאסאקָה טוֹמוֹיאסוּ, מיפנית יעקב רז, מתוך אחי, היאקוזה, מודן 2004]

 

  • השיר הוא רגע של מבט של אדם – איש יאקוזה – בעצמו, במשהו שהוא עושה. הוא כאילו רואה את עצמו עושה משהו יוצא-דופן והופך לרגע למי שפועל ולמי שמתבונן בפעולה בעת ובעונה אחת. המבט הזה עצמו הוא עניין נדיר. לרוב אנו פשוט עושים עוד דבר ועוד דבר.
  • בבית הסוהר, בהיעדר שדה, זה הכי קרוב לטבע שאפשר: לא פרח כי אם תצלום שלו. ז'אנר ההייקו מתאים את עצמו בעל כורחו. באין שדה פרחים הוא יסתפק בפרח אחד, ובאין פרח אחד הוא יסתפק בתצלום או איור של פרח. אולי הוא אפילו בשחור-לבן. כי אפילו בו, באיור שבמגדיר, נותר שריד מכוח החיים שקיים ביער גדול וחי.
  • גם שיר על דף דומה לפרח על דף בספר יותר מאשר לרגע החי שממנו הוא עלה. השיר הזה אינו יוצא דופן.
  • תנאי המאסר מחייבים את המשורר לבצע עבירה (קטנה) כדי להשיג את הפרח: הוא משחית ספר-ספרייה. אבל נדמה לי שאנו יכולים להבין אותו. האנושיות שלו מובעת דווקא ב"עבריינות". הזאת. העבריינות הביאה אותו לספרייה הזאת, והעבריינות – אבל אחרת, קטנה ובלתי מזיקה – מוציאה אותו משם, רק לרגע.
  • ספריית בית הכלא היא מקום מוזר: מקום סגור בכלא, חדר בתוך החומות; אבל גם מקום מפלט, הצעה לשחרור, ל"יציאה", דרך הספרות.
  • השיר מתאר שלוש מערכות מסדירות, מפרידות, שעוטפות זו את זו: בית כלא > ספרייה > מגדיר צמחים. ה"קטיף" (כנראה תלישת דף ולא רק דמיון של תלישה) היא ערעור סמלי על המסגרות האלה. הוא מערער את סדר המגדיר, את תקנות הספרייה, ואת חוקי הכלא.
  • לכאורה שירי אסירים הם שירים אקזוטיים. שירי של אחרים ועל אחרים. אבל אפשר לראותם כייצוג של מצב האדם. שכּן לכל אחד מאתנו יש מצב שבו הוא פועל כנגד מערכי משטור. כל אחד מחפש פרח כזה לפעמים.
  • הפרח הקטוף בשיר הזה אינו רק אובייקט, כלומר משהו יפה שאדם לוקח לעצמו; הוא השתקפות סמלית של המשורר. הקוטף – את עצמו קוטף. ה"קטיף" והשיר הם רגעים של בריחה מדומיינת מכלאי המגדיר-הספרייה-הכלא. הדף יוצא לחופשי ממחשך הספר הסגור וילבלב אצלו בתא.
sakamoto konen cherries.jpg

סקמוטו קונן (1850-1853), פריחת דובדבן

הייקו אסירים

[צו נשיאותי 9066 הוא השם של ההחלטה שהביאה לכליאה מנהלית "מונעת" של 120 אלף אמריקאים ממוצא יפני (כולל אזרחים) במחנות ריכוז בשטח ארה"ב, במלחמת העולם השניה. תנאי המעצר היו קשים. בין הכלואים היו גם משוררי הייקו, שכתבו ואף פרסמו כתבי עת במהלך מאסרם הממושך. מקצת משירתם פורסם, מקור ותרגום לאנגלית, בספר May Sky בעריכת Violet Kazue de Cristoforo, אחת מהמשוררות הכלואות (1917-2007). תרגמנו כמה שירים מן הספר ונפרסם אותם כאן מדי פעם]

Instructions_to_japanese.png

*

דְּלַעוֹת רַבּוֹת תְּלוּיוֹת / עַל קִיר אָפֵל / רוּחַ קָרָה                                           

[קוֹמוּרוֹ קיוֹטארוֹ]

 

*

עוֹמֶדֶת לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת / שֶׁבְּנִי נוֹלַד בּוֹ וְגָדַל / פְּרִיחַת רוֹדוֹדֶנְדְרוֹן                            

[אָגָרִי יוֹטֶנְצִ'י]

 

*

גֶּשֶׁם מַאי מַמְשִׁיךְ / מֵחַלּוֹנוֹת הַצְּרִיפִים / מְצִיצִים פַּרְצוּפִים                            

[פוּג'יטָה טוֹג'וֹ]

 

*

בְּבֵיתִי / רַק קוֹל קִצּוּץ קֶרַח / בֹּקֶר שֶׁל קַיִץ                                              

[אוּצ'ידָה קוֹנָן]

 

*

פַּרְפַּר מִסְכֵּן מְפַרְפֵּר / בֵּין הַפְּרָחִים / הָרוּחַ חֲזָקָה                                                 

[טָקֶדָה סֶנְבּוֹ]

המבט

טֶרִי ל' פְרֶנְץ'

Contemporary Haibun 8(1), April 2012

 

עינינו ננעלו לרגע ואז הוא הפנה את עיניו. מה ראיתי? התרסה? בושה? לא ידעתי מה לעשות במבטו. עזבנו את תחנת המשטרה – בני בן החמש-עשרה, אביו החורג ואני. הנסיעה אל בית אביו היתה דוממת ברובה.

"למה שתגנוב, בן?"

הוא רק נעץ מבטו אל מחוץ לגג הנפתח של המכונית. הוא אף פעם לא גנב יותר.

לַיְלָה אָפֵל

הַאִם אָנוּ רוֹאִים אֶת

אוֹתָם הַכּוֹכָבִים?

הוא לא מסב את מבטו. בחור בגיל העֶשְׂרֵה שעומד בשלג לצד הכביש בערב ראש השנה, לצדו מזוודה שחורה על גלגלים. עיניו הכחולות מצועפות. אפו אדום. אני בהליכה, מנסה לשרוף קצת קלוריות של חגים. אני נתקלת בו. הוא אומר שהוא השתחרר לא מזמן מהכלא ותפס טרמפ הביתה אבל כשהגיע מצא את המזוודה שלו ארוזה על המרפסת. אנחנו מדברים קצת. הוא אומר שהוא ישתפר ואני נותנת לו כמה דולרים. הוא מחבק את צווארי. עינינו נפגשות ונאחזות. אני הולכת משם.

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

בְּעֵינֵי חָבֵר חָדָשׁ

הַמַּבָּט הַיָּשָׁן

געגועים הביתה

פיטר ניוטון

געגועים הביתה

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

Contemporary Haibun 8(4), January 2013

 

במשך עשר שנים גרתי ברחוב הסמוך לגן החיות של אטלנטה. זה מקור של ריגוש למבקרים רבים. אבל אחרי זמן-מה התחלתי לחשוב על המקום כעל בית כֶּלֶא לְחיות. בהתחלה זה היה כיף ללכת לאורך הקיר האחורי של מתחם הג'ירפות רק כדי לראות את הכלב מגיב למתקפת החייזרים. גם נהניתי מהקולות של הטווסים שעלו בלילה מהג'ונגל האקזוטי. הקולות גרמו לי לחוש שאני בחוברת ישנה של טרזן. אבל אף פעם לא הצלחתי להוציא את "הפנתר" של רילקה מהראש. תמיד היה משהו שהיה פוסע שָׁם. איך שהוא תופס את המהות של הפראיוּת. את הרצון הראשוני הזה לִחיות. את הכוח להמשיך לנוע. עכשיו עכשיו עכשיו – התקווה היחידה שֶׁחיה יודעת.

אֶמְצַע חֹרֶף

הַשְּׁאָגָה שֶׁל אַרְיֵה

בְּרַמְקוֹלִים