הייקו חרקים

מתוך  Where The River Goes בעריכת אלן ברנס, הוצאת Snapshot Press

 

*

מֶלוֹן עָגֹל

בִּשְׂדֵה מֶלוֹנִים עֲגֻלִּים

– שַׁפִּירִית נָחָה

 

[רוברט ספיס]

 

*

בְּאוֹר אַחֲרוֹן

רַפְרַף דְּבֵקָה מְבַקֵּר

פֶּטוּנְיָה לְבָנָה

 

[אליזבת סירל למב]

רפרף הדבקה

רפרף הדבקה, תצלום: אלכס עוז, http://www.wildisrael.com

 

*

בַּרְיוֹם

            מָחָר אֵינֶנּוּ

 

[מרלן מאונטיין]

 

בריום

בריום. קרדיט: בריום Richard Bartz, Munich aka Makro Freak

*

מֵעַל לְהָרִים הָרֵי הַיָּרֵחַ

 

[מרלן מאונטיין]

 

*

עָלֶה חָדָשׁ –

חִפּוּשִׁית זְעִירָה לוֹעֶסֶת

חֹר לַשָּׁמַיִם

 

[רות יארו]

 

*

יָרֵחַ סוֹף קַיִץ –

הַצְּרָצַר שׁוֹתֵק

בְּצִנְצֶנֶת הַזְּכוּכִית

 

[גארי גֵי]

 

*

עָרוּץ בְּהַר גָּבֹהַּ

פַּרְפַּר הוֹלֵךְ לְאֹרֶךְ

הַסֶּדֶק בַּסֶּלַע

 

[בְּרוּס רוס]

 

*

חֹם שִׂיא –

עָשׁ בְּצֶבַע אַבְרָשׁ 

עַל הָאַבְרָשׁ

 

[בילי וילסון]

 

 

*

שְׂדֵה גֶּזֶר-גִּנָּה –

פַּרְפַּר שָׁחֹר מִתְמַקֵּם

עַל אֶבֶן

 

[צ'רלס ב. דיקסון]

 

גזר הגינה

גזר הגינה. תצלום: Alvesgaspar

שוּב

קארן זוֹן

שירים מתוך "גשם כה כבד" (1994, קנדה)

 

 

*

אָנוּ עוֹזְבִים אֶת צֵל העֻזְרָד

קוֹטְפִים עָלֵי-כּוֹתֶרֶת מִבְּגָדֵינוּ

 

*

רַק מִשֶּׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ

קַרְפְּיוֹן בַּאֲגַם

 

 

*

כְּשֶׁאָנוּ מַפְסִיקִים לְשׂוֹחֵחַ

קוֹלוֹ שֶׁל הַנַּחַל

 

*

שׁוּב

כָּל הַלַּיְלָה

הַגֶּשֶׁם

 

*

מֵאָז שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה

מְלַוֶּה אוֹתִי הַבַּיְתָה

הַיָּרֵחַ

 

 

המכתב והבז

erased-single-line-drawing

רישום: יהושע נוישטיין, 2012

מִכְתָּב סָגוּר –

בַּז-מָצוּי דּוֹאֶה

בַּמֶּרְחָק

(קרוליין גורליי, מאנגלית: ד"ב)

*

המבט ממוקד במכתב, מעטפה סגורה, ואז, בבת אחת, פתיחה נרחבת: בז מצוי ברקיע, מרחף. המבט נפתח אל הבז ואל כל מה שסביבו. אפשר לדמיין את המשוררת אוחזת במכתב – אם כי היא מתארת מכתב ללא איש או אישה, ומעבירה בכך את המוקד מהדמות שיש שם ורואה את הבז אל המכתב עצמו ואל מה שאצור בו. מי שירצה להבין את רוח ההייקו יהרהר בכך שאין כל דמות שנזכרת בשיר, שהרקע שלו הוא אולי מה שמכונה "רומנטי". המתכתבים אינם נראים, ממש כפי שהמשוררת והקוראים אינם נראים. הם קיימים בשולי השיר, פערים שיש להשלים.

האישה האוחזת במכתב ומביטה בבז נמצאת במרחק כלשהו ממנו. הבז עצמו מרחף מעל לטרף שגילה או שהוא תר אחריו – זוחל או מכרסם קטן. נניח, עכבר. השיר פותח מעין משולש גדול – מכתב, בז, עכבר. החיבור בין שתי תמונות ההייקו נועז: עולם הציפור המשחרת לטרף ועולם התקשורת האנושית. הזיקה בין הבז והעכבר היא זיקה של טורף ונטרף, ואם אפשר להשליך את המונחים הבובריאניים על המצב המתואר הרי שהעכבר הוא אובייקט, "לז", מזון עבור העוף הדורס. כאמור, השיר פותח מרווח אנכי מרחבי, אך לא פחות משיר שעניינו יחסים במרחב זהו שיר על רגע בזמן. רגע ההייקו של השיר הזה הוא רגע של מוחשיות דרוכה של זמן, במרווח הרגעי שבין ריחוף לעיטה וניסיון-קטילה. את הציר הזה השיר "מחכך" בציר אחר, אופקי, של תקשורת בין מכתבים שמבוססת על פעם במרחב בין המתכתבים ועל פער בזמן בין משלוח לקריאה, ובין קריאה לתשובה אפשרית. מרשים מאוד איך שיר בן מילים ספורות פותח מרחבים – כי מי יודע מאיזה מרחק שוגר המכתב הזה.

מי ששיגר את המכתב אינו יודע זאת, אבל בז מצוי בשדה רחוק קשור אליו עכשיו, מקביל לו, מגלם אותו, מסביר אותו לנמענת של המכתב. יש כאן, בד בבד, שני "רגע לפני": של הבז ביחס לטרפו, של המשוררת ביחס למעטפה.

אל המשוררת הגיע מכתב שלא נפתח (unopened), ואולי גם לא ייפתח. המרווח שבין הבז והעכבר דומה למרווח בין המשוררת האוחזת במכתב ובין מי ששלח את המכתב. השיר תופס כי אדם שמחכה למכתב יכול להיות דומה לעכבר שמחכה לטופרי הבז. פתיחת המכתב, רגע הפורקן של המתח, יכולה להביא לכאב מפלח. למכתב עשויים להיות טופרים. ואולי המכתב לא ייפתח, והבז לא ימצא דבר לאכול. יחס ההצלחה של בזים מצויים הוא 10%, כלומר בכל עשרה ניסיונות יצליחו לצוד רק פעם אחת. המתח שבאי-הוודאות הזאת עובר בשיר מהעכבר והבז אל נמענת המכתב.

השיר פותח מתח של "לקראת" ומותיר גם את הקוראים, אם להשתמש בביטוי הולם כאן, "תלויים באוויר". השיר יוצר אצל הקורא בדיוק תערובת משני האימז'ים שלו: תחושת ריחוף באוויר מצד אחד, וציפייה למסר, למכתב, שהשיר כמעט לא פותח. השיר לא מראה את תוכן המכתב אלא את אפשרות הפתיחה, שהיא גם אפשרות של הישארות המכתב/השיר סגור. יחסי שולח/ת המכתב-משוררת (שהמכתב "מחזיק" ומגלם) יכולים להיות יחסי אני-את/ה ויחסי אני-לז; הכול תלוי בשאלות האם המכתב ייפתח וייקרא, מה כתוב בו, איך מה שכתוב בו יובן, האם המסר ייענה, איך ייענה ואיך יובן. הרבה סימני שאלה, ואף אחד מהם לא כתוב במפורש: כולם טמונים במילה "מכתב".

כל מערכת היחסים האנושית בשיר, כך דומה, תלויה על בלימה כבז מעל שדה; הסף הוא בעובי של נייר המעטפה, בעובי של האוויר שבין רגלי הבז הצהובות ומה שרוחש שם למטה – עניין של חיים ומוות ממש לטורף ולנטרף, עניין של חיים ומוות אולי גם למתכתבים.

בשירה של קרוליין גורליי, גורל העכבר בשדה וגורלה-שלה אחוזים זה בזה, ולכל הפחות משתקפים זה בזה. אם יחטיא הבז, האם יהיה זה סימן בעבורה? אבל סימן למה? בעת העתיקה נהגה תורת הניחוש באמצעות ציפורים, שכונתה בלטינית אָוּגוּרְיָה. אך דומה שכללי הניחוש אינם ידועים כאן. אם יעלה הבז וטרף בין ציפורניו, האם עליה לפתוח את המכתב? האם היא מגולמת בבז – או שמא בטרפו הנעלם? כך או אחרת, מכוח הציפייה למכתב, או מכוח החשש מהמכתב, הופכת הזיקה בין המשוררת, הבז העכבר, שאין לדעת אם נמצא שם בכלל – לזיקה נדירה של שותפות גורל.

img_2969

בז מצוי מרחף. תצלום: טלי גנט

סופת שלג

מאת קור ון דן הייבל

מתוך American Haibun & Haiga, 3, p. 82

*

אחרי שירידת השלג הממושכת השקיטה את האיסט-וילג', שומרים פנסי הרחוב את הרחובות המושלגים בשקט של קימורים קורנים ברכּוּת ושל ערימות של שלג. מתוך הדברים היומיומיים השלג יצר צורות חדשות ונופים חדשים. פחי אשפה הם עמודים לבנים של שלג מעוגל. המכוניות החונות לאורך רחוב 10 מזרח הפכו לגבעות משופעות, מחוברות זו לזו. הרחוב עצמו נהר דומם של לבן. השלג עמוק מכדי לאפשר תנועה. חזיתות הבתים, מהמדרגות ועד לתעלות הניקוז שבקצות הגגות, עם השערים וגדרות הברזל, הפכו כולם למעשה-רוקם מקושט של שלג. השלג מקשט את הענפים העירומים של עצי המדרכה. עצי גינקו, אלונים ועצי אגס מלבלבים כולם עתה עֲצֵי שלג. אין רוח. רק איש יחיד הולך בחוץ ועכשיו אף הוא דומם. הרחוב בוהק בשקט באור המנורות.

רְחוֹב בְּעִיר

הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּתוֹךְ

מְכוֹנִיּוֹת מְכֻסּוֹת שֶׁלֶג

 

 

נרקיס

מאת קאתי דרינקווֹטֶר בֶּטֶר

מתוך: contemporary haibun, 1

*

*
היה נרקיס על אדן החלון של המשרד החדש שלי כשנכנסתי אליו. הצמח הופקר אגב קידום בעבודה. כשקיבלתי את התפקיד ואת המשרד, הצמח היה כלול.

אני לא הטיפוס של מגדלת צמחי בית, אבל אני מרגישה אחריות בסיסית וחיבה מאולצת לנרקיס המכוער הזה, כמו שהייתי ודאי מרגישה כלפי חתול גמדי אילו היה מושאר על סף דלתי, הגם שאני לא אישה של חתולים.

הנרקיס מעולם לא פָּרח. הוא ירוק וגמיש, וארבעת העלים הצנומים והארוכים שלו מתפרשׂים החוצה לכל הצדדים, בלי שום פרופורציה לעציץ הפלסטיק הלבן. הצמח נראה כמצוי במצב של חיים מושעים: הוא לא צומח, אבל הוא לא מת. השמש נוגעת בו רק דרך זגוגית; הרוח היחידה באה אליו מפּתח של מזגן. אני מכירה את ההרגשה.

כָּבוּל לְעָצִיץ
הַנַּרְקִיס
עַל אֶדֶן מְרֻבָּב מַיִם