[בעניין "הקשישים"]

שִׁקְשׁוּק

גְּלוּלוֹת מְיֻתָּרוֹת

אָנוּ מְפַנִּים אֶת חַדְרָהּ

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

~

התגוררה שם מישהי. עתה נותר החדר ריק. בתוך החדר יש קופסה קטנה. קופסה בתוך קופסת החדר. ואחד מהם – הם אח ואחות, נניח – מרים את הקופסה מהשידה ונשמע קול שקשוק. מדוע נשמע קול? אולי כי ידו רועדת. מדוע ידו רועדת? אולי כי זה מה שנשאר: קופסה חצי ריקה בחדר חצי ריק. או שהוא רק בודק מה נשאר וקול נשמע. לבדוק מה נשאר: פעולה פשוטה והרת גורל גם יחד.

הגלולות כבר מיותרות. הן לא הצליחו להשאירה בחיים. הקול הנשמע הוא כמו פעמון רעשני: הגלולות המיותרות משמיעות גם את קול הרפואה והתרופה, שבסופו של דבר אינה יכולה למוות, וגם את קול הריק שבקופסה, המתפשט כגלי קול לרִיק שבחדר ושבלב.

הם "מְפנים את חדרהּ" – איננו רואים מי מפנה ומי היתה שם. ועצם המילה "חדרהּ", החדר שלה, הולכת ומתפרקת, נמוגה עם כל רגע. ברגע שיסיימו לפנות זה כבר לא יהיה החדר שלה. ולמעשה זה כבר לא החדר שלה, כי היא איננה. אבל החפצים שנותרו בו מאריכים לעוד זמן מה את חיבור הבעלות על החדר. המילה "חדרהּ" עוד אפשרית, הגם שמבחינה משפטית אין מי שתהיה בעלת החדר. כשהחדר יפונה אפשר יהיה להכניס מישהי אחרת (אם זה חדר בבית אבות), עם קופסת גלולות אחרת, וילדים אחרים. את הזמן הטעון הזה של מעבר חש השיר, שומע אותו מתמצה בשקשוק קצר, קולה האחרון של האם, המושמע דרך קופסה שהיתה שלה.

מישהו כתב, איני זוכר מי, על שירו של בּוּסוֹן (מצוטט כאן מהזיכרון):

חוֹצֶה

אֶת הַנָּהָר בַּקַּיִץ

סַנְדָּלִים בְּיָדִי

– שהוא יודע בוודאות שגם הוא היה שם, שהשיר מתאר אותו. הגם שזה שיר שנכתב במאה ה-18 הוא מתאים לכל כך הרבה אנשים, הוא של כל כך הרבה אנשים. מי מאתנו לא ביצע את השיר של בוסון? מחציתנו התחתונה במים קרירים, מחציתנו העליונה בחום הקיץ, מרימים את הסנדלים משל היו תינוקות שיש להעביר בבטחה, יבשים. יד אחת ריקה, יד אחת אוחזת במשקולות הקטנות, שעלו מהרגליים לידיים.

גם השיר של גארי הותם כזה. היא (אמו של המשורר?) מתה. מה הופך אותה ללא-מיותרת, בשונה מהגלולות שלה? השיר, המחווה הזאת, תשומת לבו להעדרה. כולנו נשמ[י]ע את השקשוק הזה ביום מן הימים.

קאתי דרינקווֹטר בֶּטֶר

~

שְׁעַת סְגִירָה

הַסַּפָּר מִסְתָּרֵק

בִּזְהִירוּת רַבָּה

 

~

גַּן גָּזוּם

בּוּדְהָה יָרֹק-עַד

בִּקְצֶה הַשְּׁבִיל

 

~

פּוֹנָה אֶל הַשְּׁקִיעָה

הָאָחוֹת שֶׁאֵינִי מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ

גָּדְלָה בְּשָׁנָה הַיּוֹם

 

~

מַכֹּלֶת סִינִית –

לְיַד הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת

פְּרָחִים צָפִים בְּצַלַּחַת

 


לפרטים על המשוררת ולשירים במקור >>>

מָקָרֶלִים מפולפלים

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

 

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

 

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

 

02-Clupea-Sprattus.jpg

Israel Hershberg, “Clupea Sprattus” 1992. Oil on paper mounted on board, 63.2 x 64.7 cm

 

שלושה אביביים ליום חורף

*

הוֹלֵךְ

לְאַן שֶׁהַנָּהָר הוֹלֵךְ

יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל אָבִיב

=

(ג'ון וילס)

 

*

שׁוּב אָבִיב

בְּתַחְתִּית כְּלִי חֶרֶס

שְׁבָרִים שֶׁל כְּלִי אַחֵר

=

(רוברט ג'יליאנד)

 

*

שׁוּב אָבִיב

הַנָּהָר מְמַהֵר

חוֹלֵף עַל-פְּנֵי מַלְכֹּדֶת

=

(פגי ויליס ליילס)

גארי הותם – חמישה שירים מספר חדש

~

נִדְחָקִים

אֶל תּוֹךְ עוֹלָמֵנוּ

פִּרְחֵי דֻּבְדְּבָן

 

~

כּוֹכָבִים עֲמוּמִים

אוֹר לַעֲבֹר

יוֹתֵר מִגַּחְלִילִיּוֹת

 

~

בֵּית אִמָּא

הַסֵּפֶל הָאַחֲרוֹן

שֶׁשָּׁתְתָה מִמֶּנּוּ

 

~

בִּפְנִים

הַפְּרֵדָה

אִישׁ הַשֶּׁלֶג

 

~

מְמַלֵּא אֶת הַחֹשֶׁךְ

כּוֹכָב וּמֶרְחַקּוֹ

מֵהָאֲחֵרִים

 

 

~~~

"לצמצם את היקום", ספר החדש (באנגלית) של גארי הותם (שספרו "יותר חלונות מבית" הופיע בספרי ירח חסר) הופיע לאחרונה. את הספר אפשר להזמין כאן.

 

בריחה מהספרייה

סִפְרִיַּת בֵּית הַכֶּלֶא

אֲנִי קוֹטֵף פֶּרַח

מִמַּגְדִּיר הַצְּמַחִים

[אוּאסאקָה טוֹמוֹיאסוּ, מיפנית יעקב רז, מתוך אחי, היאקוזה, מודן 2004]

 

  • השיר הוא רגע של מבט של אדם – איש יאקוזה – בעצמו, במשהו שהוא עושה. הוא כאילו רואה את עצמו עושה משהו יוצא-דופן והופך לרגע למי שפועל ולמי שמתבונן בפעולה בעת ובעונה אחת. המבט הזה עצמו הוא עניין נדיר. לרוב אנו פשוט עושים עוד דבר ועוד דבר.
  • בבית הסוהר, בהיעדר שדה, זה הכי קרוב לטבע שאפשר: לא פרח כי אם תצלום שלו. ז'אנר ההייקו מתאים את עצמו בעל כורחו. באין שדה פרחים הוא יסתפק בפרח אחד, ובאין פרח אחד הוא יסתפק בתצלום או איור של פרח. אולי הוא אפילו בשחור-לבן. כי אפילו בו, באיור שבמגדיר, נותר שריד מכוח החיים שקיים ביער גדול וחי.
  • גם שיר על דף דומה לפרח על דף בספר יותר מאשר לרגע החי שממנו הוא עלה. השיר הזה אינו יוצא דופן.
  • תנאי המאסר מחייבים את המשורר לבצע עבירה (קטנה) כדי להשיג את הפרח: הוא משחית ספר-ספרייה. אבל נדמה לי שאנו יכולים להבין אותו. האנושיות שלו מובעת דווקא ב"עבריינות". הזאת. העבריינות הביאה אותו לספרייה הזאת, והעבריינות – אבל אחרת, קטנה ובלתי מזיקה – מוציאה אותו משם, רק לרגע.
  • ספריית בית הכלא היא מקום מוזר: מקום סגור בכלא, חדר בתוך החומות; אבל גם מקום מפלט, הצעה לשחרור, ל"יציאה", דרך הספרות.
  • השיר מתאר שלוש מערכות מסדירות, מפרידות, שעוטפות זו את זו: בית כלא > ספרייה > מגדיר צמחים. ה"קטיף" (כנראה תלישת דף ולא רק דמיון של תלישה) היא ערעור סמלי על המסגרות האלה. הוא מערער את סדר המגדיר, את תקנות הספרייה, ואת חוקי הכלא.
  • לכאורה שירי אסירים הם שירים אקזוטיים. שירי של אחרים ועל אחרים. אבל אפשר לראותם כייצוג של מצב האדם. שכּן לכל אחד מאתנו יש מצב שבו הוא פועל כנגד מערכי משטור. כל אחד מחפש פרח כזה לפעמים.
  • הפרח הקטוף בשיר הזה אינו רק אובייקט, כלומר משהו יפה שאדם לוקח לעצמו; הוא השתקפות סמלית של המשורר. הקוטף – את עצמו קוטף. ה"קטיף" והשיר הם רגעים של בריחה מדומיינת מכלאי המגדיר-הספרייה-הכלא. הדף יוצא לחופשי ממחשך הספר הסגור וילבלב אצלו בתא.
sakamoto konen cherries.jpg

סקמוטו קונן (1850-1853), פריחת דובדבן