הווילון

בתוך גופי בן-התמותה, העשוי ממאה עצמות ומתשעה פתחי גוף, יש משהו שיכול להיקרא, בהיעדר מונח טוב יותר, רוח חשופה לרוח, שכן היא דומה למדי לווילון דק שנקרע ומתנועע לכל משב רוח קל. הדבר הזה בתוכי פנה לכתוב שירה לפני שנים רבות, בתחילה רק כדי לשעשע את עצמו, אבל לבסוף הוא הפך את השירה לעיסוק של החיים. עלי להודות שהיו זמנים שהדבר הזה שקע בדכדוך כזה, עד שהוא היה כמעט מוכן לנטוש את חיפושו, ושהיו זמנים אחרים שבהם הוא היה כה נפוח מגאווה עד שצהל בניצחונות של הבל מול הזולת. אכן, מאז שהדבר הזה התחיל לכתוב שירה הוא לא מצא שלווה פנימית, והוא תמיד מתנועע בין ספקות מסוגים שונים. ברגע מסוים הדבר רצה להשיג ביטחון על ידי כניסה לעבודה בשירות השלטון, ובפעם אחרת הוא רצה לבחון את עומק בורותו בניסיון להיות מלומד, אבל שני הדברים נמנעו ממנו לאור אהבתו לשירה, שאינה יודעת רוויה.

Albrecht Durer Drawings
רישום מאת דירר

מצואו באשו, מתוך הספר בעריכת רוברט האס (Hass), The Essential Haiku, עמ' 235-236. מתורגם כאן מן האנגלית, בתקווה להכין בעתיד נוסח מתוקן מול המקור.

מבצע בריאות

לקוראינו שלום,

לרגל התחסנותם של מרבית מקוראי ההייקו בארץ, ולרגל הרוח האופטימית הכללית השורה באזורנו, אנו מציעים את ספרה של קרוליין גורליי הפוגה בטרם חושך במתנה על כל קניה באתר, וזאת עד ראש חודש אדר הבעל"ט.

הספר, הכולל מאיוריו של אנתוני מאנוורינג, יצורף באופן אוטומטי לכל הזמנה באתר עד התאריך האמור.

הַגֶּשֶׁם נִפְסָק

הַבַּיִת הַשָּׁקֵט מִתְמַלֵּא

חֲדָרִים רֵיקִים

הזמנה להרצאת זום – תרגום הייקו לעברית

ביום שלישי הקרוב (ה-5 בחודש), בין השעות 17:30-19:00, תתקיים הרצאתו של איתן בולוקן בפורום ללימודי יפן של החוג ללימודי אסיה שבאוניברסיטת חיפה, על אודות תרגום שירת הייקו יפנית לעברית. ההרצאה פתוחה לקהל הרחב. הנה הקישור להצטרפות בזום.

פסל מורה הזן ריוֹקָן (מנזר ריוּסֶנגִ'י במחוז ניאיגטה)

גארי הותם – שירים חדשים

ספר חדש באנגלית לגארי הותם, שמבחר משיריו ראה אור בהוצאתנו. להלן תרגום לשישה שירים מתוך Park Bench Memories: Haiku Tailwinds, 2020

~

~

מְעַכֵּב אֶת יְרִידַת הַשֶּׁלֶג

הַסַּפְסָל בַּפַּרְק

לְזִכְרָהּ

88

~

רָחוֹק מֵהַבַּיִת

יֵשׁ מָקוֹם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

עַל הַרִצְפָּה

ה

~

מַסְתִּיר

אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי

שֶׁקֶט בַּהַר

9

~

בַּלַּיְלָה

מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן

שֶׁהָיָה לְהוֹרַי

0

~

עֲרָפֶל יָם

דֶּרֶךְ לְהַקְשִׁיב

לַסְּלָעִים

9

~

אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה

בְּגָדֶיהָ תְּלוּיִים

לְבַדַּם

אנתולוגיית קורונה קטנה

עֲבוֹדָה מֵהַבַּיִת
הַנְהָלַת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הַמְּשֻׁנָּה
שֶׁל עֲנָנִים

(מתיו קרטי, מלזיה)

יָמִים רִאשׁוֹנִים
אֲוָז בּוֹדֵד נֶאֱסַף
אֶל תּוֹךְ הַלַּהַק

(סנדרה סימפסון, ניו-זילנד)

אֲבַדּוֹן דִּכָּאוֹן הַפָּעוֹט מִתְעַנֵּג עַל הֶחָרוּז

(ג'ורג' סוויד, קנדה)

שְׁקִיעָה
כָּל הַמִּשְׁפָּחָה
בָּאָה לִרְאוֹת אִתִּי

(מרקוס לרסון, שוודיה)

דִּיסְנִילֶנְד סָגוּר
יָרֵחַ וָרֹד מְמַלֵּא
אֶת כּוֹס הַתֶּה הָעֲנָקִית

(רוברטה בירי, אירלנד)

בֶּחָלָל
שֶׁיּוֹצֵר הָאוֹר שֶׁלָּנוּ
עָשִׁים

(גארי הות'ם, מרילנד, ארה"ב)

כל השירים מתוך האנתולוגיה The Haiku Hecameron – Gratitude in the Times of COVID-19 שראתה אור לאחרונה בעריכתו של Scott Mason.

[בעניין "הקשישים"]

שִׁקְשׁוּק

גְּלוּלוֹת מְיֻתָּרוֹת

אָנוּ מְפַנִּים אֶת חַדְרָהּ

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

~

התגוררה שם מישהי. עתה נותר החדר ריק. בתוך החדר יש קופסה קטנה. קופסה בתוך קופסת החדר. ואחד מהם – הם אח ואחות, נניח – מרים את הקופסה מהשידה ונשמע קול שקשוק. מדוע נשמע קול? אולי כי ידו רועדת. מדוע ידו רועדת? אולי כי זה מה שנשאר: קופסה חצי ריקה בחדר חצי ריק. או שהוא רק בודק מה נשאר וקול נשמע. לבדוק מה נשאר: פעולה פשוטה והרת גורל גם יחד.

הגלולות כבר מיותרות. הן לא הצליחו להשאירה בחיים. הקול הנשמע הוא כמו פעמון רעשני: הגלולות המיותרות משמיעות גם את קול הרפואה והתרופה, שבסופו של דבר אינה יכולה למוות, וגם את קול הריק שבקופסה, המתפשט כגלי קול לרִיק שבחדר ושבלב.

הם "מְפנים את חדרהּ" – איננו רואים מי מפנה ומי היתה שם. ועצם המילה "חדרהּ", החדר שלה, הולכת ומתפרקת, נמוגה עם כל רגע. ברגע שיסיימו לפנות זה כבר לא יהיה החדר שלה. ולמעשה זה כבר לא החדר שלה, כי היא איננה. אבל החפצים שנותרו בו מאריכים לעוד זמן מה את חיבור הבעלות על החדר. המילה "חדרהּ" עוד אפשרית, הגם שמבחינה משפטית אין מי שתהיה בעלת החדר. כשהחדר יפונה אפשר יהיה להכניס מישהי אחרת (אם זה חדר בבית אבות), עם קופסת גלולות אחרת, וילדים אחרים. את הזמן הטעון הזה של מעבר חש השיר, שומע אותו מתמצה בשקשוק קצר, קולה האחרון של האם, המושמע דרך קופסה שהיתה שלה.

מישהו כתב, איני זוכר מי, על שירו של בּוּסוֹן (מצוטט כאן מהזיכרון):

חוֹצֶה

אֶת הַנָּהָר בַּקַּיִץ

סַנְדָּלִים בְּיָדִי

– שהוא יודע בוודאות שגם הוא היה שם, שהשיר מתאר אותו. הגם שזה שיר שנכתב במאה ה-18 הוא מתאים לכל כך הרבה אנשים, הוא של כל כך הרבה אנשים. מי מאתנו לא ביצע את השיר של בוסון? מחציתנו התחתונה במים קרירים, מחציתנו העליונה בחום הקיץ, מרימים את הסנדלים משל היו תינוקות שיש להעביר בבטחה, יבשים. יד אחת ריקה, יד אחת אוחזת במשקולות הקטנות, שעלו מהרגליים לידיים.

גם השיר של גארי הותם כזה. היא (אמו של המשורר?) מתה. מה הופך אותה ללא-מיותרת, בשונה מהגלולות שלה? השיר, המחווה הזאת, תשומת לבו להעדרה. כולנו נשמ[י]ע את השקשוק הזה ביום מן הימים.