גארי הותם – שירים חדשים

ספר חדש באנגלית לגארי הותם, שמבחר משיריו ראה אור בהוצאתנו. להלן תרגום לשישה שירים מתוך Park Bench Memories: Haiku Tailwinds, 2020

~

~

מְעַכֵּב אֶת יְרִידַת הַשֶּׁלֶג

הַסַּפְסָל בַּפַּרְק

לְזִכְרָהּ

88

~

רָחוֹק מֵהַבַּיִת

יֵשׁ מָקוֹם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

עַל הַרִצְפָּה

ה

~

מַסְתִּיר

אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי

שֶׁקֶט בַּהַר

9

~

בַּלַּיְלָה

מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן

שֶׁהָיָה לְהוֹרַי

0

~

עֲרָפֶל יָם

דֶּרֶךְ לְהַקְשִׁיב

לַסְּלָעִים

9

~

אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה

בְּגָדֶיהָ תְּלוּיִים

לְבַדַּם

אנתולוגיית קורונה קטנה

עֲבוֹדָה מֵהַבַּיִת
הַנְהָלַת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הַמְּשֻׁנָּה
שֶׁל עֲנָנִים

(מתיו קרטי, מלזיה)

יָמִים רִאשׁוֹנִים
אֲוָז בּוֹדֵד נֶאֱסַף
אֶל תּוֹךְ הַלַּהַק

(סנדרה סימפסון, ניו-זילנד)

אֲבַדּוֹן דִּכָּאוֹן הַפָּעוֹט מִתְעַנֵּג עַל הֶחָרוּז

(ג'ורג' סוויד, קנדה)

שְׁקִיעָה
כָּל הַמִּשְׁפָּחָה
בָּאָה לִרְאוֹת אִתִּי

(מרקוס לרסון, שוודיה)

דִּיסְנִילֶנְד סָגוּר
יָרֵחַ וָרֹד מְמַלֵּא
אֶת כּוֹס הַתֶּה הָעֲנָקִית

(רוברטה בירי, אירלנד)

בֶּחָלָל
שֶׁיּוֹצֵר הָאוֹר שֶׁלָּנוּ
עָשִׁים

(גארי הות'ם, מרילנד, ארה"ב)

כל השירים מתוך האנתולוגיה The Haiku Hecameron – Gratitude in the Times of COVID-19 שראתה אור לאחרונה בעריכתו של Scott Mason.

[בעניין "הקשישים"]

שִׁקְשׁוּק

גְּלוּלוֹת מְיֻתָּרוֹת

אָנוּ מְפַנִּים אֶת חַדְרָהּ

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

~

התגוררה שם מישהי. עתה נותר החדר ריק. בתוך החדר יש קופסה קטנה. קופסה בתוך קופסת החדר. ואחד מהם – הם אח ואחות, נניח – מרים את הקופסה מהשידה ונשמע קול שקשוק. מדוע נשמע קול? אולי כי ידו רועדת. מדוע ידו רועדת? אולי כי זה מה שנשאר: קופסה חצי ריקה בחדר חצי ריק. או שהוא רק בודק מה נשאר וקול נשמע. לבדוק מה נשאר: פעולה פשוטה והרת גורל גם יחד.

הגלולות כבר מיותרות. הן לא הצליחו להשאירה בחיים. הקול הנשמע הוא כמו פעמון רעשני: הגלולות המיותרות משמיעות גם את קול הרפואה והתרופה, שבסופו של דבר אינה יכולה למוות, וגם את קול הריק שבקופסה, המתפשט כגלי קול לרִיק שבחדר ושבלב.

הם "מְפנים את חדרהּ" – איננו רואים מי מפנה ומי היתה שם. ועצם המילה "חדרהּ", החדר שלה, הולכת ומתפרקת, נמוגה עם כל רגע. ברגע שיסיימו לפנות זה כבר לא יהיה החדר שלה. ולמעשה זה כבר לא החדר שלה, כי היא איננה. אבל החפצים שנותרו בו מאריכים לעוד זמן מה את חיבור הבעלות על החדר. המילה "חדרהּ" עוד אפשרית, הגם שמבחינה משפטית אין מי שתהיה בעלת החדר. כשהחדר יפונה אפשר יהיה להכניס מישהי אחרת (אם זה חדר בבית אבות), עם קופסת גלולות אחרת, וילדים אחרים. את הזמן הטעון הזה של מעבר חש השיר, שומע אותו מתמצה בשקשוק קצר, קולה האחרון של האם, המושמע דרך קופסה שהיתה שלה.

מישהו כתב, איני זוכר מי, על שירו של בּוּסוֹן (מצוטט כאן מהזיכרון):

חוֹצֶה

אֶת הַנָּהָר בַּקַּיִץ

סַנְדָּלִים בְּיָדִי

– שהוא יודע בוודאות שגם הוא היה שם, שהשיר מתאר אותו. הגם שזה שיר שנכתב במאה ה-18 הוא מתאים לכל כך הרבה אנשים, הוא של כל כך הרבה אנשים. מי מאתנו לא ביצע את השיר של בוסון? מחציתנו התחתונה במים קרירים, מחציתנו העליונה בחום הקיץ, מרימים את הסנדלים משל היו תינוקות שיש להעביר בבטחה, יבשים. יד אחת ריקה, יד אחת אוחזת במשקולות הקטנות, שעלו מהרגליים לידיים.

גם השיר של גארי הותם כזה. היא (אמו של המשורר?) מתה. מה הופך אותה ללא-מיותרת, בשונה מהגלולות שלה? השיר, המחווה הזאת, תשומת לבו להעדרה. כולנו נשמ[י]ע את השקשוק הזה ביום מן הימים.

קאתי דרינקווֹטר בֶּטֶר

~

שְׁעַת סְגִירָה

הַסַּפָּר מִסְתָּרֵק

בִּזְהִירוּת רַבָּה

 

~

גַּן גָּזוּם

בּוּדְהָה יָרֹק-עַד

בִּקְצֶה הַשְּׁבִיל

 

~

פּוֹנָה אֶל הַשְּׁקִיעָה

הָאָחוֹת שֶׁאֵינִי מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ

גָּדְלָה בְּשָׁנָה הַיּוֹם

 

~

מַכֹּלֶת סִינִית –

לְיַד הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת

פְּרָחִים צָפִים בְּצַלַּחַת

 


לפרטים על המשוררת ולשירים במקור >>>

מָקָרֶלִים מפולפלים

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

 

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

 

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

 

02-Clupea-Sprattus.jpg

Israel Hershberg, “Clupea Sprattus” 1992. Oil on paper mounted on board, 63.2 x 64.7 cm