*
חַג פּוּרִים
מִסְדְּרוֹן מַחְלָקָה אַפְרוּרִי
לִפְנֵי נִתּוּחַ

כּוֹרְתִים אֶת הָעֵץ
בְּצִּלּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ כָּל בֹּקֶר
כָּל הַשָּׁנִים

שנים רבות על אותו ספסל בפארק. קרוב מאד למים, גבו אל העוברים ושבים. תוכי דרארה נעלמים בקן המנוקב באיקליפטוס, עגול למשעי. הוא יושב זמן רב ללא נוע. פניו כהים, גופו מוצק. שערו, שהלבין עם השנים, אסוף לקוקו. אופניו שעונות על קצהו השמאלי של הספסל, נעלי הספורט שלו מונחות לצדו, גרביים תחובות בהן. מעולם לא ראיתי אותו מגיע, עוזב, זז או יושב תחת עץ אחר.
לעתים, בטיולי הבוקר, מקס ואני מבחינים בתנועה חפוזה קרוב לצמרת, מקור ואחריו בגוף ירוק מציצים מן הנקב. סביבנו קריאות במגרש הכדורסל, רעש כיסוח הדשא, המולת קטטות הבוקר של הציפורים הטפשיות. רצים ממהרים, רוכבי אופניים, דוהרי קורקינטים, אבות עם עגלות ריצה, מכורי טלפונים ניידים, תיירים על גלגלים. הוא אינו נע. לעתים סירת משוטים עוברת, חולפים סירת מנוע, משפחה חרדית, זוג מבוגר, מתאמנים בסירות קנו. עורב או שניים נוחתים ונוסקים. לפרקים ברווזים שטים סמוך אליו. בחורף הקודם ראינו נוטרייה. איני מתקרבת יתר על המידה. אני יכולה רק לנחש כי עיניו פקוחות.
שנים כלות. הילדים עוזבים את הבית והולכים לדרכיהם, אני עוברת לדירה חדשה בשכונה, עורכת ספרים הרבה. לומדת, מלמדת, רוקדת, אוהבת, קוראת, נפרדת, מבשלת, כותבת. בחירות ועוד בחירות ועוד. חדשות מדי שעה. הוא יושב דומם על הספסל.
*
מהר מאד סולקו גדעי האיקליפטוס ושבבי גדר העץ הישנה שנועדה למנוע נפילות אל המים. חלקת החול סביב גדם האיקליפטוס נוקתה למשעי. הספסל ריק.
אמש עבר מולי ברחוב. שערו קצוץ למשעי.

לִפְנוֹת עֶרֶב בַּפַּרְק
בּוּעַת סַבּוֹן נוֹגַעַת
בִּכְנַף עוֹרֵב

מֵעַל לָאֹפֶק
אֲנָשִׁים מְפֻזָּרִים:
אִסּוּף קוֹנְכִיּוֹת

[צ'וֹסוּי]

ביקור ראשון בקיבוץ לאחר השריפה. לאורך כביש הכניסה, שורת הבולדרים חוצצת ביני לבין הבתים החדשים. שביל העפר העולה אל בריכת השחייה חשוף. הקפיצות המוכרות על פסי ההאטה מאשרות שאני בדרך הנכונה. בצומת הטי, על העמוד הגבוה, במקום 'לוכד החלומות' הענק, תלוי חישוק מתכת חלול. מאחוריו שלד מפויח – סככת הטרקטורים. אחרי הפנייה, חורשת האקליפטוס – גזעים שחורים גבוהים, עלים מצהיבים שמוטים על הענפים. במגרש החניה, בהיעדר סבך העצים, מתגלה לי, לראשונה, מדרון: כתם שחור גדול.
מסונוורת משמש אני הולכת בַּשְּׁבִיל אל בית משפחתי. תמיד היה השני מימין. עכשיו, בדרך אליו חלל ריק מעל מגרש מפולש. משמאל לשביל דשא מוריק. עצים גבוהים מצלים עליו. שני ילדים קטנים אינם משחקים שם. כלבלב לבן אינו מתרוצץ ביניהם.
בטוחה שטעיתי. חוזרת אל נקודת המוצא לאתר את השביל הנכון. אין שביל אחר.

קֶשֶׁת מַיִם חָגָה
עַל הַדֶּשֶׁא מִמּוּל
בֻּבָּה וְכַדּוּר אָדֹם

(דליה איתמר)

לַבְנִין כְּרוּב גָּדוֹל

חוֹלֵף עַל פָּנֵינוּ

יָרֵחַ בָּאוֹר

*

מְסִיטָה שֵׂעָר שָׁחֹר

מַבִּיטָה בִּי

מַבִּיט בָּהּ

*

הַיָּד כְּבָר לֹא מְגַשֶּׁשֶׁת

אַחַר הַכִּפָּה

שֶׁאֵינִי חוֹבֵשׁ

(ארי בראל)

מֵעַל הַפְּקָק
בְּלִי קוֹל
טוּר צִפּוֹרִים

גָּדֵר שֶׁל מִרְעֶה

בַּמָּקוֹם שֶׁהַצֶּבַע נִגְמַר

שִׁיר צִפּוֹר כְּחֻלָּה

 

ניק טרקיניו

 

===

למקור השיר (שזכה בפרס של כתב העת להייקו The Heron's Nest) ולדיון בו >>>

עֲטַלֵּפִים יְשֵׁנִים –

הֵד מְרַמֵּז

עֹמֶק הַמְּעָרָה

[פגי ויליס ליילס, מתוך האנתולוגיה Where the River Goes]

 

~

המילה "הד" מקושרת באופן כמעט אוטומטי לעטלפים בגלל יכולתם לנווט בעזרת מעין סונָר (echo-location). לכן נדמה שאפשר לקרוא את השיר כאומר משהו עליהם: הם ישֵנים עכשיו, אבל בעזרת הד הם יכולים לאמוד את עומק המערה. ואולי אחד מהם ער, ובעזרת הד הוא מתמצא שם עכשיו.

אבל קריאה כזאת פחות סבירה, מפני שהיא לא תואמת את רוח ההייקו העוסקת לרוב בנתפס בחושים, ובהווה. את הסונר העל-קולי של העטלף המשוררת לא שומעת. ככל הנראה כולם ישנים.

סביר יותר כי ההד הוא הד שנוצר מקולה של המשוררת. היא עומדת בפתח המערה, מבחינה בעטלפים הישנים. יש אור יום בחוץ, ולכן כניסה למערה היא כניסה אל מובלעת לילית (בנוסף: אל ריח אמוניה חריף, ככל הנראה; חשש להטריד מושבה נרדמת). מכאן השמעת הקול, המחזירה הד, המרמז על העומק.

שתי הקריאות האפשריות יוצרות שני הדים: הד עטלפי והד אנושי. היפה בשיר הוא יכולתו להדהד את ההדים. ליצור שני "דיבורים", של אישה ושל עטלפים, ולהניח להם להשתקף ואף להתערבב זה בזה. כך, השיר יוצר שיחה בין שתי אפשרויות של הד, רומז לקורא ומאפשר לו להאזין למעין התאבכות של שני יונקים. הקול שהמשוררת משמיעה אל תוך המערה הופך אותה, לרגע, למעין עטלפה אנושית במערה הנעזרת בהד לאמוד את המרחב. נדמה לי שזה מה שהיא חשה שם, שמזה עלה השיר.

וגם השיר עצמו הוא הד – הד של ההד שנשמע במערה. פשוטו כמשמעו: עמידה בפתח – קול – הד חוזר – קול-שיר על אודות ההד. סביר למדי שהשיר נכתב על סף המערה, מיד אחרי הקול שחזר. כל מי שקורא את השיר בקול (כולל המתרגם אותו) מוסיף הד להד על ההד.

 

[דברים שנאמרו בערב לספר פליטי אור, בהוצאת אפיק, בסיפור פשוט, שבזי 36, נווה צדק, תל אביב, 27.2.20. השיר הזה נתגלה לנו אחרי פרסום הספר ואינו כלול בו]

 

 

 

*

חַלּוֹן פָּתוּחַ

תּוֹלָה כְּבִיסָה בְּעֵירֹם

אִמָּא שֶׁלִּי

 

 

*

טִפּוּל אַחֲרוֹן

אַתָּה מַתְחִיל לְדַבֵּר

נִגְמַר הַזְּמַן

 

 

(תמי קליין)