מחבר haikuinhebrew

*

בְּצַד הָרוֹקְדִים

עֲסוּקָה בְּאֵיבַר מִינָהּ

חֲתַלְתּוּלָה

*

בַּדֶּרֶךְ לַמָּקוֹם

שֶׁלֹּא נִסַּע אֵלָיו  

קוֹצֵי קַּיִץ

(בכל סרלואי)

#

סוֹף הַפֶסְטִיבָל
שַׂחְקָנִית גּוֹרֶרֶת
מִזְוָדָה גְּדוֹלָה

#

#
סוֹף הַפֶסְטִיבָל
חִבּוּקֵי הַפְּרֵדָה
שֶׁל סַדְרָנִיּוֹת

בַּחוֹל הַלּוֹהֵט

נְמָלִים מְשַׂרְטְטוֹת

צוּרַת חָגָב 

~~

(משה אבידן)

~~~

הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

מָעוֹף עוֹרְבִים נָמוּךְ

מֵזַח עֵץ נָטוּשׁ

*

שִׁעוּר אַחֲרוֹן

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן עוֹרֵב

מַתְקִין קֵן

*

חַמֵּשׁ אֲחָיוֹת

סְבִיב מִטַּת הָאָב

אַחַת בְּפֶתַח הַדֶּלֶת

*

(מכי חכם נאמן)

חצות ללא ירח במחנה הפליטים ג'באליה. חיילים דופקים בחוזקה על דלת. בבתים הסמוכים אורות נדלקים ומיד כבים. רכז השב"כ מרים קולו בערבית. הדלת נפתחת. גבר, קורי השינה עדיין מתוחים על פניו, נועץ מבטים מבוהלים בחיילים. במרכז הסלון רועדים חמישה ילדים קטנים ואישה. ליד החלון ניצבת נערה בפנים חתומות. רכז השב"כ מדבר אליה בטון קשה. החיילים שולפים מגירות על תוכנן ומפזרים אותם בחלל החדר. אני חומקת החוצה.

 מכונית האסירים מקפצת כל הדרך לעזה. נג'וואה, אזוקה, זקופה, חיוך מתריס על פניה, יושבת דמומה. אני שומרת על גו זקוף. במראת הנהג נבלעים בחשיכה גיבובי הבתים של מחנה הפליטים. אנו נעצרים סמוך למבנה בטון חשוף. שלוש קומות ריבועים של חלונות קטנים מסורגים.

אני מציעה לה תאנה מגינת ביתה. "גנבה" היא מסננת לעברי. 

מאחור מפתיע אותנו סוהר, אוחז בכוח בידה ומושך אותה אחריו. עיניה מחפשות את עיני. "עזוב" אני פוקדת עליו, מושכת אותה אלי. 

 אנחנו מחכות לסוהרת.

מַבָּט בַּמַּרְאָה

מָה שֶׁמִּתְגַּלֶּה שָׁב

וּמִתְכַּסֶּה אֵדִים         

גֶּשֶׁם קַיִץ כָּבֵד

שְׁעוּעִית מְטַפֶּסֶת

עַל סְכָכַת הַנַּגָּר

*

[בוסון]

אמא והדודים לא מספרים לסבתא על המלחמה. היא בת תשעים ושלוש ונחלשה מאד בשנה האחרונה.

בטקס יום השואה אני יושבת לצידה; ניצולים מחברים בין האסון שפקד אותם בילדותם לבין האסון שפוקד אותנו כיום. היא מחזיקה בידה של בתי, מחזיקה בידי שלי ביד רכה ורועדת. כל מה שניסינו לא להשמיע לה במחלקה הסיעודית נגלה לפניה באולם המרכזי: המלחמה, החטופים, מימדי האסון. אני שואלת אותה אם לקחת אותה למחלקה והיא מנידה בראשה לשלילה. לרגע היא נראית צעירה מאד, אותה ילדה בת שתים עשרה שעזבה את בית הוריה לפני למעלה משמונים שנה כדי להסתתר בבית איכרים גויים בצפון הולנד, לרגע היא נראית זקנה מתשעים ושלוש שנותיה. כשאני מסיעה אותה חזרה למחלקה היא אומרת לי במאמץ: ״אין לי הרבה תקווה״. אני שואלת למה והיא עונה מילה אחת:  ״העובדות״. בתי מלטפת את ידה.

בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת

פְּנֵי סָבָתִי

בִּפְנֵי בִּתִּי