ירח חסר: הייקו בעברית

סִפְרִיַּת בֵּית הַכֶּלֶא

אֲנִי קוֹטֵף פֶּרַח

מִמַּגְדִּיר הַצְּמַחִים

[אוּאסאקָה טוֹמוֹיאסוּ, מיפנית יעקב רז, מתוך אחי, היאקוזה, מודן 2004]

 

• השיר הוא רגע של מבט של אדם – איש יאקוזה – בעצמו, במשהו שהוא עושה. הוא כאילו רואה את עצמו עושה משהו יוצא-דופן והופך לרגע למי שפועל ולמי שמתבונן בפעולה בעת ובעונה אחת. המבט הזה עצמו הוא עניין נדיר. לרוב אנו פשוט עושים עוד דבר ועוד דבר.
• בבית הסוהר, בהיעדר שדה, זה הכי קרוב לטבע שאפשר: לא פרח כי אם תצלום שלו. ז'אנר ההייקו מתאים את עצמו בעל כורחו. באין שדה פרחים הוא יסתפק בפרח אחד, ובאין פרח אחד הוא יסתפק בתצלום או איור של פרח. אולי הוא אפילו בשחור-לבן. כי אפילו בו, באיור שבמגדיר, נותר שריד מכוח החיים שקיים ביער גדול וחי.
• גם שיר על דף דומה לפרח על דף בספר יותר מאשר לרגע החי שממנו הוא עלה. השיר הזה אינו יוצא דופן.
• תנאי המאסר מחייבים את המשורר לבצע עבירה (קטנה) כדי להשיג את הפרח: הוא משחית ספר-ספרייה. אבל נדמה לי שאנו יכולים להבין אותו. האנושיות שלו מובעת דווקא ב"עבריינות". הזאת. העבריינות הביאה אותו לספרייה הזאת, והעבריינות – אבל אחרת, קטנה ובלתי מזיקה – מוציאה אותו משם, רק לרגע.
• ספריית בית הכלא היא מקום מוזר: מקום סגור בכלא, חדר בתוך החומות; אבל גם מקום מפלט, הצעה לשחרור, ל"יציאה", דרך הספרות.
• השיר מתאר שלוש מערכות מסדירות, מפרידות, שעוטפות זו את זו: בית כלא > ספרייה > מגדיר צמחים. ה"קטיף" (כנראה תלישת דף ולא רק דמיון של תלישה) היא ערעור סמלי על המסגרות האלה. הוא מערער את סדר המגדיר, את תקנות הספרייה, ואת חוקי הכלא.
• לכאורה שירי אסירים הם שירים אקזוטיים. שירי של אחרים ועל אחרים. אבל אפשר לראותם כייצוג של מצב האדם. שכּן לכל אחד מאתנו יש מצב שבו הוא פועל כנגד מערכי משטור. כל אחד מחפש פרח כזה לפעמים.
• הפרח הקטוף בשיר הזה אינו רק אובייקט, כלומר משהו יפה שאדם לוקח לעצמו; הוא השתקפות סמלית של המשורר. הקוטף – את עצמו קוטף. ה"קטיף" והשיר הם רגעים של בריחה מדומיינת מכלאי המגדיר-הספרייה-הכלא. הדף יוצא לחופשי ממחשך הספר הסגור וילבלב אצלו בתא.

קָשִׁישׁ הַדּוֹמֶה
לַכֶּלֶב הַדּוֹמֶה
לַקָּשִׁישׁ

(נָקָטָנִי מִיצִ'יקוֹ).
–

 

*

זוּגוֹת זוּגוֹת

עַל הַמִּגְרָשׁ הַלַּח חֶלְזוֹנוֹת

עוֹשִׂים אֶת זֶה

*
רֵיחַ מִמְחָטָה
מִכִּיס מְעִיל אִמִּי –
שׁוּב בֶּן חָמֵשׁ

*
מַחֲרֵשָׁה
מוֹחֶקֶת שְׂדֵה חִטָּה –
מֵהַזִּכָּרוֹן

*
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה –
חֶלְזוֹנוֹת יְשֵׁנִים
עַל כָּרִית בֶּחָצֵר

(ניר אלינסון)

פּוֹתֵחַ דֶּלֶת
הַסְּתָו כְּבָר הִגִּיעַ
אִמִּי בְּחַדְרָהּ

–

 

 

 

 

*

מוֹנִית לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה

פִּתְאוֹם בַּגֶּשֶׁם

בַּיִת בּוֹ גַּרְנוּ

 

 

*

בִּפְאַת שְׂדֵה הַתְּעוּפָה

רוֹבֵץ עֵדֶר פָּרוֹת

אַחַר כָּךְ הַיָּם

 
*

במסעדה של האחים עדאוי מדברים על דברים שמעניינים אותנו אבל איננו מבינים בהם כלל ועיקר. למשל אנטי-חומר והאם מלאכים עפים. פרנץ קפקא כתב שלא אלא שקצרה השגתנו מלתאר את תנועתם. מבעד לחלון השקוף מכוניות,  כמו סוסים רעבים שמגיעים לאבוס, אוכלים בשקיקה וממשיכים בדהרתם. הנהגים מלקקים שלגון או מעשנים סיגריה. אם האנושות לא תעלה עם הרוח היא תשקע יותר ויותר אל החומר ותיכחד. מכונית אחת סוטה ולרגע נדמה שהזגוגית מתנפצת בסלואו-מושן, שבריה מרחפים לכל עבר, השולחן מתהפך על גבו וזוקר ארבע רגליים באוויר, משליך מעל פניו את החמוצים והכרוב הממולא. החומוס-פול מרוח על הקיר הנגדי, מטפטף לאטו. כוח המשיכה פועל כשגוף שמימי גדול יוצר עקמומית במרחב-זמן. ביציאה מהמסעדה נדמה לי לרגע שעל הדלת לא כתוב דחוף אלא דרווין.

 

בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן

דְּרוֹר מְנַקֵּר פֵּרוּרִים

בְּדָל סִיגַרְיָה

 

 

 

 

*

מוקדם בבוקר. הראייה שלי עדיין מטושטשת. על רצפת החדר מושלכת קרקפת של צמח אפרפר, עם חפים ורדרדים. אני מתכופפת, נוגעת, רוצה להרים ולזרוק לפח האשפה. המגע מוזר. היד נסוגה. השריד כבד מדי. מביאה מגבת נייר, עוטפת ואוספת, מרכיבה משקפיים, מפשילה את שולי הנייר וחושפת את השייר. ראש של חולדה צעירה. אוזן גדולה אחת. העין הקרובה לאוזן פקוחה. הראש נראה חרוץ ונבון ומלא חיות. אתמול בבוקר מצאתי כנף  של ציפור קטנה, אולי עלוית, וכמה נוצות פלומה צהבהבות שריחפו כשטאטאתי אותן. על המרצפת נותר כתם קטן.

 

יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים

חָתוּל בְּסַל

הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת

 

 

 

(עדנה גורני)

 

 

*

מֵעֵבֶר לְצִנּוֹרוֹת אִינְפוּזְיָה

בַּחַלּוֹן

גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן

יָרֵחַ חָסֵר

נְמָלִים נוֹשְׂאוֹת קוֹצִים

וְעַל הֶחָצָב