ירח חסר: הייקו בעברית

זִמְזוּם בַּחֹרֶף:

אַחֲרֵי גְּשָׁמִים וּבָרָד

פְּרִיחַת רוֹזְמָרִין

*

יָרֵחַ מָלֵא

אֶמְצַע חֹדֶשׁ תְּשִׁיעִי

פְּעִימוֹת הַלֵּב

(משה אבידן)

הַיְּלָדִים עָזְבוּ

מֵאָרוֹן נָמוּךְ מוֹצִיא

סִיר מָרָק קָטָן

עֲנָנִים בְּלִי סוֹף

עַל כּוֹנָנִית הַסְּפָרִים

עָלֵי שַׁלֶּכֶת

*

בֵּין שְׁתֵּי גַּלֶּרְיוֹת

צֵל נוֹפֵל עַל גּוּף יְפֵהפֶה

שֶׁל חֻלְדָּה

*

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף

יָשִׁישׁ שָׁעוּן עַל מַקְלוֹ

תּוֹמֵךְ בְּאָבִיו

בחצר הסמוכה עומדת עגלה מלאה. עגלת גרירה גדולה, כזו שרותמים לטנדר או למשאית קטנה. הַיָּצוּל שעון על שתי לבנים. שכני עזבו את הארץ, דירתם שופצה, עגלות אשפה רבות פונו ומשפחה אחרת מתגוררת שם. המטאפורה ניצבת בין העמודים תחת הבית כבר כמה שבועות, עמוסה בספרים וארוזה למשעי.

בערבו של היום בו מנדלבליט הכריע כי ביבי נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הכלב מתעקש להיכנס לחצר השכנים. חתולה לא מוכרת מנמנמת בראש ערימת הספרים. אני מציצה במה שבולט מלמעלה ובצדדים: ספרי חוק ומשפט, רובם דיני נזיקין.

למחרת בטיול הבוקר, מקס מושך לשם ונובח. הוא מרחרח עקבות כלבים אחרים. בחשש אני פותחת כמה מן הספרים שכריכתם כה מוכרת, פד"י (פסקי דין של בית המשפט העליון) משנות הששים והשבעים,  מחפשת כרכים משבעים ושבע או שמונה. לא מוצאת. אל מה שקבור בתחתית העגלה איני יכולה להגיע. אני שואלת לכמה ימים את הכרך הקרוב ביותר, כרך ב' 1975. הלב מתרחב למקרא שמות כבוד השופטים: ברנזון, ויתקון, הנשיא אגרנט, י.כהן, מני, אלום, זוסמן, חשין – ח. כהן!  "לפנים משורת הדין אמרנו לתת לאבות הזדמנות אחרונה להשיב אליהם לב הבנים", הם כותבים (בג"צ 272/74, מושב עובדים כפר אז"ר).

סטודנטית אחת עבדה, בין השאר, בהגהת פסקי הדין של בית המשפט העליון. לא אלו, אחרים, מאוחרים יותר. בחדר צר, מאובק ומלא בכרכים כחולים אחידים עיניה נפערו ושפתיה רוו את שלל טעמי הדבש של העברית גמאו את מכמני התרבות והמקורות המשוקעים בכל צו, תקדים, דיון ופסק דין.

שׁוּב בְּחִירוֹת בַּפֶּתַח

עַל עֶגְלַת פִּסְקֵי הַדִּין

חֲתוּלִים נִצִים

*

וָאן לָבָן פּוֹנֶה

יָמִינָה בְּפַת

גַּם אַתְּ לְקָּלַנְדִּיָּה?

 
*
עוֹזֶבֶת אֶת הָעֵדֶר

חוֹצָה אֶת הַגָּדֵר

כֶּלֶב אַחֲרֶיהָ

 
*

שִׁכּוֹר אוֹ הוֹזֶה
מְלַהֵג בַּמַּעֲבָר
יֵעָצֵר אוֹ יֵהָרֵג?

 
*
מְכוֹנִית פָּגְעָה בְּתַן
אִשָּׁה אַמִּיצָה
מְרִימָה פֶּגֶר רָפֶה
*
בְּאוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה
דּוֹרֵס מְפֻסָּל
מְעַוֶּה מַקּוֹר פְּרוּסִי

*

חֲטִיף אָסוּר מָלוּחַ

הֵן אוֹכְלוֹת

לִפְנֵי הַדִּיאָלִיזָה

טיול שבת למחוז געגועיו, עליו הוא מדבר יומיום ובו לא ביקר שנים. עשרים ושלוש דקות מביתם. לא תגידי לאן נוסעים? היא שואלת שוב ושוב. הוא במושב הקדמי, ההליכון מקופל מאחור. על פי השלטים הוא מזהה: אייל, הוא אומר, אייל. אמא מבקשת שאחליף את המוזיקה לקלאסי. אזור התעשייה גדל כטבעת מביוס ענקית סביב המשק. איש אינו נראה. שבת.

על גדר תיל וגבוהה, במקום בו עבר הגבול, יונקי דבש מתיישבים, מתעופפים ושבים. בשמש נובמבר קלקיליה בהירה מתמיד. אבן שמישהו זרק משם בשנות החמישים פגעה בחבר משק שעבד בשדה והרגה אותו. האם היה זה רוז'יק? אני לא שואלת את הורי.

נוסעים בשבילי עפר במעלה הגבעה שבראשה הוקם הקיבוץ. אמא מתמוגגת מן המוזיקה לפסנתר של אלגר. המבנים פונו מזמן, גם הכבישים שנסללו בידיים. אני מכוונת לחלקת גן עדן של הרקפות אך עדיין אין פריחה. הם אינם מזהים דבר. משמאל למתבן המכונית נכנסת לנתיב בין הרפתות. עגלים, הם מגדלים אותם לבשר, אומר הרפתן לשעבר בצער. אני לא שואלת למה גידלו את העגלים בשנות החמישים. ריח מוכר מעיר את הפסוק עליו חזרו במהלך השנים: ריח הזבל ניחוח חציר. הם אומרים אותו.

רוצים לצאת מן המכונית? לא, אין צורך. שאצלם עבורך את הפרות? בבקשה. הפרות עומדות מול השקתות, בגבן אלי. אחת (קצת דומה לציונה) מתקרבת אלי. אני מחככת את גב כף ידי בחוטמה הלח, כמו פעם, ונזכרת בתצלום ישן, שוליו גזורים, של המלטה (העגל מגיח מאחוריה של אמו, בצד רפתן ודלי). של ציונה? אני לא שואלת.

עוברים בשכונות החדשות של הקיבוץ. הכל זר. מתווכחים על מיקום המכבסה הישנה. אין כאן  דבר משלנו, אמא אומרת. עוצרים בפתח בית העלמין הקטן. רוצים לרדת? אין צורך. גם כאן אנחנו לא מכירים איש, לבד מרוז'יק, אבא אומר. הם מחכים בזמן שאני מצלמת את הקבר ומבחינה בנדנדות בקצה השדה. מרוקנים את הקטטר של אבא סמוך לשער הנעול. למרכז המשק אי אפשר להיכנס עם מכונית. אני מצביעה על מבנה ישן: כאן היה החדר שלכם? אני זוכרת נכון? הם לא מזהים. רוצים לרדת? בית התינוקות שלי עוד שם, כנראה. נכנסתי אליו לפני כמה שנים. אין צורך. המוזיאון ההיסטורי של הקיבוץ נעול. לא חשוב, אנחנו לא נזכרים שם, אותנו מחקו. איך אתה יודע? מישהו אמר לי, לא זוכר מי. תרצו לרדת להליכה קצרה? אין צורך. עכשיו ממש אפשר להגיד שאין כאן שום דבר משלנו, אמא אומרת, כמה נהדרת המוזיקה.

רוּחַ בֹּקֶר

בִּפְאַת בֵּית הֶעָלְמִין

מֵנִיעַ זוּג נַדְנֵדוֹת