זה השיר הפותח את ספרו החדש, הראשון, העמוק, של אורי קיטה. מה לפנינו? מדוע עצרנו על סף הספר?
בוקר ראשון – של מה? יש כאן חסר, כמעט אפשר לומר, שגיאה. בוקר ראשון של מה? הכוונה פשוט לבוקר יום ראשון? לבוקר ראשון של שנת הלימודים בגן או בבית הספר? זה בוקר ראשון כי הזמן מתחיל מחדש. זמן של פרדה.
לא רק הילדה עוברת לחיים חדשים. גם האבא. והוא מוצא את עצמו כותב. זה כל כך נוגע ללב. אין דבר יותר פשוט מלכתוב את שֵם הבת. אבל הכתיבה הזו גם מְשַׁלַּחַת את הבת למקום אחר. וכמה דאגה יש בזה. שהכריך יגיע אליה. כמו מכתב במעטפה.
המכתב-כריך הזה, כמה הוא מקפל בתוכו את הרגע. את הרצון לעטוף את הבת, לצייד אותה במזון. ועם זאת בשיר יש עצב גדול בידיעה שהמעטפה תיקרע ותושלך, והכריך ייאכל. ודווקא האכילה המשוערת פוצעת שם משהו, בכתב שעל הנייר. נייר הכריך, נייר הספר. השיר רואה את בדידות המילים הכתובות, לא רק את שמחת האכילה.
הוא כותב את שמה כאיזו בקשה לגננת, לָעולם – תדאגי לה, תדעי מה שמה, תמסרי לה את זה ממני.
האם הפרה גועה אל עבר הכוכבים? ומה הקשר בין געיית הפרה והכוכבים? השיר הזעיר מחבר עולמות הרחוקים שנות אור זה מזה. בתרגום מילולי יותר השיר מדבר על כוכבים שנפרדים לשלום. הופמן צייר זאת בתמונה של כוכבים מחווירים ונמוגים. לפנינו משורר מול פרה בעלות השחר. הכוכבים נמוגים ו"עוזבים". אך הפרה נשארת. ושרה בתוך זה. גם המשורר. הוא מתבונן בה ובשמיים במבט אחד, מאזין לה ורואה את הכוכבים וכותב על שניהם. ועצם הצבת הפרה בהקשר של הכוכבים, כלומר בהקשר של האינסוף, הוא מעשה נועז ומהדהד. השיר הקטן מגדיל את הפרה, נותן לה לעמוד בהקשר הכי רחב. אבל אין זה שיר אמורפי. השיר רואה את הכוכבים בלי לאבד את הפרה. יש בו גם הבעת חמלה על בדידות הפרה בדימוי שיש בו שתי געיות תחת אינספור כוכבים. היפנים קוראים לגלקסיה שלנו "נהר השמיים", אך אני מזמין את הקוראים, שמכנים אותה "שביל החלב", בפעם הבאה שיהיו במקום שבו הגלקסיה נראית לעין, להרים את הראש אל ה״חלב״ השֵמימי המכוכב ולהיזכר בפרה הגועה של שיקי.
מישהו, ככל הנראה, הניח אצות לייבוש על החוף. אבל אז התחיל גשם. והגשם מתמשך. האצות שהספיקו להתייבש נספגות מחדש. הן עתה אצות לחות הגם שהן מחוץ למרחב החיים שלהן. הן כדגים מחוץ למים. אך בתוך מרחב מותן הן חוזרות לחיים.
כך לפחות זה נראה למשורר. את הפריכוּת המדומיינת של אצות נאכלות מחליפה לחות. כל עוד ימשיך הגשם לא יושלם הייבוש. כדאי לדמיין את היבש הופך לדשן, מבהיק, חלקלק, רענן.
האצות נראות לכמה מאתנו דבר סתמי וחסר חשיבות, כמעט אשפה שפולט הים. אין סברה מוטעית מזו. שושלתן בת כשלושה מיליארד שנים. הן אחראיות על כ-70% מהפוטוסינתזה על כדור הארץ. מגוון צורותיהן עשיר להדהים. מהאצות שראה בוסון ועד חזזיות שאנו רואים על גזי עצים ועל אבנים, שהן אצות בסימביוזה עם פטריות. בוסון לא ידע זאת, כמובן. אין זה משנה: הייתה בו חמלה כדי להתרגש ממראה העלים הללו שכמו אחזה בהם שמחה.
הגשם יורד על החוף עלה ובא בלי ספק מן הים. הגשם אינו אלא הים, מרחב האצות, שכמו חזר אליהן בשינוי צורה וכמים מתוקים כדי להעניק להן עוד זמן חיים.
רגע ההווה המתמשך של השיר הוא, למרבה הפלא, רגע שאפשר לדמיין בו חזרה לעבר. אנו יודעים שהאצות לא יחזרו לחיים ושגורלן נחרץ לייבוש, המלחה ואכילה. אבל לרגע אפשר לדמיין שהים, בצורתו הגשומה, כמו יצא בעקבות האצות שנפלטו או הוצאו ממנו והוא, לעת עתה, מקנה להן שעת חסד.
השיר הוא על הרגע הזה של חסד עצוב, של הפוגה מדומיינת במוות.
אני מבקש להוסיף הערה בעניין הייקו לפסקה מספר של דיוויד הינטון שתרגמתי כאן. "בודהא", האיש שהתעורר, מובן שם ביתר דיוק כאיש שהתעורר אל המארג היקומי. הדגש אינו על חוויה פנימית של אדם עם עצמו (חוויה "פנימית"), אלא על חוויית חיבור עם העולם.
אפשר להבין הייקו לאור זה. ההתעוררות אל המארג אינה אירוע חד-פעמי. היא דומה יותר לנשימה. אינך נושם "פעם אחת ולתמיד", אלא כל הזמן. ההתעוררות היא היארגות הולכת ונמשכת, חוזרת ונשנית.
ההבנה של הייקו היא שהאריגה של אדם ועולם מתרחשת בדברים קטנים, ותמיד ברגעי הווה. אם הסימנית 佛 מתארת אדם אצל נוּל שעליו חוטי שתי וערב, אפשר לתאר כל שיר הייקו כ"אריגה קטנה", כהשתלבות ספציפית של איש/אשת ההייקו עם "שמץ עולם" (אבל כל שמץ עולם הוא קצה העולם כולו). ההבנה של ההייקו היא כי אל האינסופי אפשר להגיע רק דרך הדברים הקטנים ביותר.
אין זו תיאוריה של הייקו, אלא פשוט דרך להבין את רבבות החיבורים הקטנים שהשירים האלה יוצרים ואת חשיבותם, וגם את המסירוּת של נשים ואנשים רבים לרגעים האלה. הם גם מסבירים מדוע בהייקו המסורתי מקומו של "אני" מצומצם יחסית. כי המארג הוא חיבור יותר מאשר התבוננות פנימה. כששיקי כותב צינה / הסרטן בגשם / מטפס על אורן, זה רגע של חיבור כזה, קטן לכאורה, אבל לא כל כך קטן: המשורר מתחבר לקור, לסרטן, לגשם, לעץ. גם לו קר, גם הוא נרטב, ומבטו מטפס עם הסרטן, חיבור קטן שהוא פחות או יותר חיבור להכול.
או, כשסנטוקה כותב בערפילי בוקר עומדת תיבת דואר אדומה זהו אינו רק רגע של סף-היארגות, כלומר לא רק רגע שלפני חיבור אפשרי אל התכתבות בעזרת תיבת הדואר; זהו רגע של היארגות שלמה, עם עצם הציפייה לשלוח מכתב או לקבל מכתב.
שיבטה זנשין, חגב על דלעת, סוף המאה ה-19, מוזיאון המטרופוליטן
כשהצייר שיבטה זנשין מצייר חגב על דלעת הוא מתחבר אל ההתחברות של החרק אל הצמח, התחברות פשוטה של אחיזה ואולי אכילה, ואל ההתחברות של הצמח אל עצמו בעזרת הקנוקנת, וגם זה, פשוטו כמשמעו. להיות ככה בעולם מרגע לרגע – זה כל העניין. וגם, ליצור עולם שאפשר יהיה להיות בו ככה. ו"ליצור עולם" – גם זה בדברים קטנים: לכן המגש של אותו אמן אינו סתם כלי פונקציונלי, הוא הצעה של חיבור אל פריחה, אל הדממה שמתוכו צומח עץ, מגש מלא לילה.
שיבטה זנשין, מגש, סוף המאה ה-19, מוזיאון המטרופוליטן
עין של קריל בהגדלה (פרט). תצלום: Yitzilitt, ויקימדיה
זה תצלום של עין. חלק של עין מורכבת של קְרִיל. קריל הוא יצור זעיר ממחלקת הסרטנים העילאיים, והם חיים בהמוניהם באוקיינוסים. המסה הכוללת שלהם גדלה מזו של בני האדם, כה רבים הם. כמו זבובים של ים. בני האדם דגים אותם בכמויות עצומות. לפי הערכה אחת, 200 אלף שונה בשנה.
לולי המיקרוסקופ האלקטרוני לא היינו משערים שכך נראית עינו של היצור הזה. עתה, אנו יכולים, כביכול, להישיר אליה מבט. העין המצולמת כבר אינה רואה, כמובן. המיקרוסקופ נמצא מחוץ למים. ובכל זאת אפשר לדמיין אותה מביטה בנו, לתהות מה היתה רואה העין הזאת אילו היה הקריל הזה חי.
מבט ההייקו דומה למבט בעין הזאת. הוא מבט שאינו מתרגם את השכיח לחוסר-חשיבות. רק בגלל שיש כה רבים מהם, אין זה אומר שאין הם נפלאים. זה אומר שיש הרבה מן הפלא, לא להיפך. משום מה אנו חושבים הפוך. לכן אנו מגדירים זהב כיקר מנחושת. אבל אין שום דבר פלאי יותר ביסוד זה ולא במשנהו. יש פשוט פחות זהב באדמה. בינינו, נחושת מתכת יותר יפה מזהב.
מבט ההייקו מתבונן במשהו "משעמם" כביכול כמו קריל, אבל אינו מסתפק בסקירה חטופה של היצור. הוא מבחין במשהו מסוים בתוכו. במקרה זה – בעין. מבט ההייקו מתקרב אל המשהו הזה, ורואה שיש בה משהו שלא היה גלוי.
משהו במשהו כמו גדֵל ונפתח.
כשהדבר "גדל" ו"נפתח", אין זה קורה במציאות ה"קשה" של הקריל או של עינו. זה קורה במבט, בתוך המתבונן. ראייתו טוב יותר משנה את המביט. כל שיר שעובד עלינו עושה זאת קצת.
הקריל הזה לא מביט בנו, ואילו היה יכול לראות לא היה יכול לדעת שהתצלום הזה הוא של עינו, אבל יש בעינו יכולת להגדיל ולפתוח את הנשמה כמו מעט מאוד דברים. מדוע? אולי אין לכך תשובה, אבל אולי יש בכל זאת כמה כיווני מחשבה: א. הדמיון של העין לתופעות אחרות בטבע, כמו כוורת דבורים ופתותי שלג. ב. הסדר הקפדני הזה, מלאכת המחשבת המוקדשת ליצור "פּחוּת". ג. הצבע העמוק. ד. ההבנה שעינינו המתבוננת והעין שבה אנו מתבוננים רוצות אותו דבר – לראות. שיש רצון לראות ביקום, והוא מבטא את עצמו באופנים חומריים שונים.
בתוך גופי בן-התמותה, העשוי ממאה עצמות ומתשעה פתחי גוף, יש משהו שיכול להיקרא, בהיעדר מונח טוב יותר, רוח חשופה לרוח, שכן היא דומה למדי לווילון דק שנקרע ומתנועע לכל משב רוח קל. הדבר הזה בתוכי פנה לכתוב שירה לפני שנים רבות, בתחילה רק כדי לשעשע את עצמו, אבל לבסוף הוא הפך את השירה לעיסוק של החיים. עלי להודות שהיו זמנים שהדבר הזה שקע בדכדוך כזה, עד שהוא היה כמעט מוכן לנטוש את חיפושו, ושהיו זמנים אחרים שבהם הוא היה כה נפוח מגאווה עד שצהל בניצחונות של הבל מול הזולת. אכן, מאז שהדבר הזה התחיל לכתוב שירה הוא לא מצא שלווה פנימית, והוא תמיד מתנועע בין ספקות מסוגים שונים. ברגע מסוים הדבר רצה להשיג ביטחון על ידי כניסה לעבודה בשירות השלטון, ובפעם אחרת הוא רצה לבחון את עומק בורותו בניסיון להיות מלומד, אבל שני הדברים נמנעו ממנו לאור אהבתו לשירה, שאינה יודעת רוויה.
רישום מאת דירר
מצואו באשו, מתוך הספר בעריכת רוברט האס (Hass), The Essential Haiku, עמ' 235-236. מתורגם כאן מן האנגלית, בתקווה להכין בעתיד נוסח מתוקן מול המקור.
ירח חסר: הייקו בעברית 
