מסאוקה שיקי

31 ביולי 2019

השסק של שיקי

בְּלֹא פֶּרַח

בְּלֹא פְּרִי

עֵץ שֶׁסֶק בַּסְּתָו

(מסאוקה שיקי, מיפנית איתן בולוקן, מתוך הספר "שני סתווים" בהוצאת ירח חסר, 2019)

יש שווים ושווים יותר, ויש פשוטים ופשוטים יותר, וזה בוודאי הייקו פשוט מאוד. שני שליש ממנו אומר מה אין. אין פרח ואין פרי. מה יש? עץ שסק בסתיו.

מילה על שסק: אנו חושבים עליו אולי כעץ מקומי (יש 5,000 דונם מטעי שסק בישראל), אבל מקורו בדרום-מזרח סין. שמו הבוטני ממקם אותו כיפני דווקא: Eriobotrya japonica.

בישראל פריחת השסק מתחילה בסתיו. איני יודע אם השסק ששיקי ראה אמור היה כבר לפרוח או לא. זה עשוי לשנות משהו בקריאת השיר. אבל אניח שהעץ פשוט טרם פרח, והכול מתנהל על פי סדרו המתוקן.

מדוע לכתוב על עץ שאין לו פרי ואין לו פרח? אימוץ הגישה של השיר הזה יכולה למוטט אגפים בענף התיירות, למשל אלו המוכרים טיולים ליפן לראות את פריחת הדובדבן. חִשבו על חברת תיירות שהיתה מוכרת חבילת טיול שמטרתה לבקר עצי דובדבן שאינם בפריחה! הו, איזו פשיטת רגל מפוארת! וזה בדיוק מה שמציע השיר הזה, שיש בו משהו מרחיק לכת הרבה מעבר לשבע המילים הפשוטות בעברית.

השסק של שיקי משך את לבו דווקא בגלל עירומו. כל אחד יכול להתלהב מפריחה. אבל מעטים יכולים לראות את היופי שבעץ עירום. האתיקה שמאחורי האסתטיקה הזאת חשובה: כל אחד יכול להתלהב מקבלת טובת הנאה כלשהי מאדם אחר. האם אנו יכולים לשמוח באדם שלא נותן לנו כלום ולעולם לא ייתן? שום פרח? שום פרי? מדובר בגישה עקרונית לעולם, שעץ השסק הוא דוגמה לה.

לשים לב לעץ כזה ואף לכתוב עליו שיר, זה דבר כל כך יוצא דופן. כן, כמה זה מוזר: לרוב אנו מבחינים בעצים כשהם פורחים ומניבים. כאילו התאנה אינה קיימת עד הקיץ, כאילו פרדס התפוזים נעלם ונמחק עד להופעת התפוזים הכתומים. והרי גם כשאין פרח ואין פרי יש תהליך סמוי ומפליא שמוביל אל הפריחה ואל הפרי. אפילו מנקודת מבט תועלתנית יש מקום להתפעל מעץ עירום. הוא בתחילת הריון.

השיר הזעיר של שיקי יכול ליצור טלטלה בתחושת קיומנו בתוך הזמן. לנסוע לקיוטו לפני או אחרי עונות הפריחה. לגעת בעצי השזיף והדובדבן כשאין עליהם פרי ופרח. איני נגד הפרחים כמובן, אך את הפרחים יוקירו המונים. מישהו צריך לדאוג לעצים גם בעירומם.

ובכל זאת, העץ של שיקי מניב פריחה ופרי כלשהם גם בהווה של כתיבתו. הפרח-פרי הזה הוא השיר הזה. השיר שלא היה נכתב בלי העץ הזה. איזה טעם ואיזה ריח יש להייקו על שסק? כמו שסק, כמובן. רק בלי הגלעין, רק בלי הפרי.

–

(מבוסס על דברים שנאמרו בהשקת הספר ב"פסיכודהרמה" לפני כמה ימים)

1 באפריל 2019

גל איטי

פִּסְגַּת הַר אַחַת

הַשֶּׁלֶג עוֹד עָלֶיהָ

שָׁם גְּבוּל הַמָּחוֹז

(מסאוקה שיקי, שני סתווים, תרגם מיפנית איתן בולוקן, ספרי ירח חסר 2019; מהדורה דו לשונית יפנית-עברית בצירוף קליגרפיה ואחרית דבר מאת המתרגם).

התמונה מוכּרת ופשוטה: אנו כאן יכולים לדמיין את החרמון. מבט מרחוק. שלג על הפסגה, לא על כל ההר. במקרה שלנו, שם גבול המדינה. מהצד השני – סוריה. מקום אחר.

מה יש בשיר הזה בניגוד למבטינו השגרתיים בחרמון, ומדוע אחרי קריאת השיר אפשר להביט בחרמון אחרת? ובכן, דבר אחר בולט: בשיר, בניגוד לתמונת הטבע במציאות, יש מעט מאוד "חומר", מעט מאוד פרטים. אילו היינו צריכים לצייר את התמונה ששיקי רושם, היינו זקוקים לקו קמור בזווית להר, לעוד קו זיגזג אופקי לסמן את גבול השלג, ולקו ישר למטה שיסמן את הגבול. במציאות יהיו עוד פרטים רבים: צבעים, קולות, אולי עוד פסגות, וגם מערך שלם של דעות מוקדמות, למשל על "שלנו" ו"שלהם" מבחינה מדינית, על נשיא זר שחותם על מסמך שקובע שהמחוז שלנו או שלהם, וכדומה.

השיר מְפנה את כל זה. הר, שלג, גבול, מחוז שמעבר לו, מחוז שבתוכו אנחנו נמצאים. ומסביב הדף הריק.

מה אפשר לעשות עם זה? מפתח יכול להימצא במילה יוצאת הדופן בשיר, מילת הזמן היחידה זו, הכמוסה במרכזו (בתרגום, לפחות): המילה "עוד". בתוך שיר גאוגרפי, מרחבי, פועמת מילת זמן. השלג עוד על הפסגה, דהיינו הוא נמצא בתהליך של הִמַּסּוּת. מכאן, מרחוק, איננו רואים את זה כהתרחשות. השיר רואה את המוצק בהשתנותו.

השלג הנמס הוא תהליך, מַעֲבָר. והמעבר הזה נמצא ב"עוד" שבזמן ובמעברים האחרים שבמרחב: מעבר בין קרקע לפסגה (דרך קו השלג); מעבר בין מחוז למחוז, מעבר בין פסגה לשמַים. התמונה המצומצמת והקפואה יכולה להיראות גם כאפשרות לתנועה רבה, על הציר האופקי (מסע) ועל הציר האנכי (טיפוס). ההר הוא גם דממה עצורה, וגם אפשרות של תנועות, לאורך ולרוחב. אבל זה הייקו, לא סיפור. כרגע, בזמן של השיר, אין כאן סיפור מסע, שאיפה לחצות גבול, או לטפס. ההר והגבול פשוט שם. זאת לא סיבה לכבוש אותו. הן במחוז שמאחורי ההר גם מביטים על ההר ואומרים, במידה זהה של צדק, "שָם גבול המחוז".

אנו יודעים היום שהר ושלג נמס הם דברים דומים למדי, בהיותם תנועות-שינוי בקצבים שונים. הר הוא תנועה קרקעית אטית. רכס הרי ההימליה (פירוש המילה "מעון השלג") נוצר, למשל, מדחיפה של הודו כשנסעה אל תוך אסיה לפני כ-10 מיליון שנה. הר הוא גל איטי מאוד וגבוה מאוד של קרקע. הודו ממשיכה להידחק אל תוך אסיה, והרכס, שגובהו כ-8 קילומטר, ממשיך לגבוה לאט, בערך סנטימטר מדי שנתיים.

המבט שמציע השיר הקטן של שיקי, כמו שירי הייקו רבים כל כך, הוא פתיחה אל הרוחב והגודל מתוך פרט קטן – והר הוא פרט קטן ביחס לסובב אותו. ניקוי הפרטים העודפים מסביב להר מאפשרים לראותו, דרך השיר, כציר בין שמים וארץ, כפרגוד בין מחוז למחוז. וגם, ואולי בעיקר, לראות את החלוקה של "מחוזות" (או במקרה של החרמון – מדינות) ביחסיותה המגוחכת קצת. יבשת הודו נעה כבר מיליוני שנים ומרימה לאט את ההר, ואנו, בני האדם, מסמנים קו ישר על האדמה, אומרים שעובר כאן גבול ומאמינים שכך זה יישאר. נשיא זר חותם על נייר וכולנו מאמינים, ממש מאמינים, שהמציאות השתנתה. "נשיא", בלשון המקרא, זה גם ענן גשם.

עוד פרטים על ספרו של שיקי (1867-1902), כולל אפשרות רכישה בהנחה, אפשר למצוא כאן.

7 בפברואר 201911 בפברואר 2019

מסאוקה שיקי | שני סתווים | ספר חדש

בֵּית מֶרְחָץ בֶּהָרִים

עֵירֻמִּים כָּל הַלַּיְלָה

נַהֲרוֹת הַשָּׁמַיִם

אנו נרגשים לבשר על ספר חדש בספרי ירח חסר – שני סתווים, מבחר הייקו מאת מסאוקה שיקי, בתרגום מיפנית של איתן בולוקן.

מסאוקה שיקי (יפן, 1902-1867) טבע את המונח "הייקו". הוא נחשב, לצד באשו, בוסון ואיסא, לאחד מארבעת עמודי התווך של ההייקו היפני בכל הזמנים, והוא המשורר המודרני מבין הארבעה. בחייו הקצרים כתב אלפי שירים.

המתרגם, איתן בולוקן, מתרגם כתבי הגות, דת ושירה מיפנית. מלמד באוניברסיטת ת"א את מחשבתו של מורה הזן היפני בן המאה ה-13 דוגן, את ההיסטוריה של סוגות השירה הקצרה ביפן וסוגיות בפילוסופיה השוואתית. מתרגומיו: "בידיים ריקות שבתי הביתה: פסוקי זן" (עם דרור בורשטיין, הליקון-אפיק, 2015) ו"הבוקר בא תמיד: שירתה של שיבטה טויו" (לוקוס, 2017).

מחיר הספר בחנויות – 60 ש"ח. באתר – 55 ש"ח (כולל דמי משלוח):