גארי הותם / ארבעה שירים חדשים

*

אַחֲרֵי

בְּנִיַּת הַטִּירָה

הַחוֹל הַמְּיֻתָּר

 

*

חֲדָשׁוֹת מֵאֲחִי

הַטֶּלֶפוֹן נוֹשֵׂא אֶת שְׁתִיקָתִי

לַמֶּרְחַקִּים

 

*

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

הַנָּהָר מֵפִיץ

גֶּשֶׁם

 

*

חָשׁוּךְ מַסְפִּיק

הַנֶּכֶד שֶׁלָּנוּ שׁוֹאֵל

מָה כּוֹכָבִים עוֹשִׂים

 

 

הירח ב"הארץ"

כתבה מעניינת של אלי אליהו התפרסמה היום ב"הארץ" (מוסף "גלריה") על ההוצאה ועל ספרו של גארי הותם. בין השאר מובאת דעתו של מאיר ויזלטיר כי הייקו הוא ז'אנר יפני בלעדי שאי אפשר לכתוב אותו בלשון אחרת (טענה שאי אפשר להתעלם ממנה), ודעה אחרת של אמיר אור. להלן צילום מסך של קטע מהכתבה. (כשדפדפתי בעיתון המודפס לא יכולתי שלא לחשוב על מקום השירה בכלל, והשירה הזאת בפרט, ברצף המייצג את המציאות שלנו – די מדהים לראות כמה אירועי שנאה ואלימות מדווחים בכמה עמודים של עיתון יומי רגיל בישראל. האם יש מקום לשירה על האוקיינוס במקום כזה?)

haaretz

טניס

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת

גארי הותם, מתוך: יותר חלונות מבית, 2016.

372

Campo di tennis ai Giardini Margherita a Bologna / Giorgio Morandi

אפשר לכתוב שירה על התמוטטות של אימפריה או על בריאת העולם. דברים "גדולים". ההייקו נמנע מזה. אולי מפני שהוא מבין שככל שהדבר גדול יותר המילים מתרחקות ממנו יותר. אפילו המילה "אימפריה", אם עוצרים קצת לחשוב עליה, מצביעה בעיקר על המרווח האינסופי בינה ובין מכלול הפרטים, הזמנים והאירועים שמרכיבים את האימפריה. כותבים "המפץ הגדול" וחשים כאילו המילה נגעה במה שהלך שם.

זה נכון ביחס לכל שימוש בשפה. אבל יש בכל זאת הבדל בין מגרש טניס, שאפשר לדרוך בו, לראות אותו, לישון בתוכו, ובין מושגים מופשטים כמו "היקום" או "סין".

השיר הזה של גארי הותם בונה את המגרש. במילה "נטוש" נמצאת, באופן מוזר, הריקנות של המגרש, אך גם עברו ה"מפואר", הפעיל. אם המגרש נטוש, משמע שפעם היה לא-נטוש. לרגע אפשר לראות את השחקנים, לשמוע את חריקות הנעליים, את נהמת הקהל, את השופט, את נערי הכדורים. כל זה קם ומבליח להרף עין ונגוז. המשחק תם. מדוע נעזב המגרש? האם נטישתו היא חלק מאירוע חמוּר יותר? או ש"סתם" עברו למגרש חדש? ואולי מוזר מכל: מה עשה שם מי שראה את זה? הוא בא באיחור, בטעות, למגרש שננטש? הוא בא לשם עם מחבט ואין עם מי לשחק?

רוח עוברת ברשת ומזיזה אותה (או דווקא עוברת חרש, בלי להרעידה), והיא מְחקה לרגע את המשחק ההוא, את נגיעת הכדור ברשת. מה שבמשחק הטניס היה כישלון (עצירת הכדור), הופך במצב החדש לעניין עצמו, להישג של השיר וללבו של המראֶה. המשחק כמו ממשיך "בקטן", אבל בלי שחקנים, בלי שופטים, בלי כדורים, בלי זיעה. הרשת והרוח בשיר הן כמו שולֵי הד פעמון. את הפעמון אין רואים עוד, אבל משמץ הקול אפשר לשחזר את הברונזה, אולי את המקדש כולו.

מגרש הטניס חצוי לשניים. אפשר לדמיין את המשורר עומד על המחצית האחת. אם זה כך, ברור מי עומד מנגד: זהו הקורא בשיר. אפשר לחשוב על הרשת ועל דף הספר שעליו מודפס השיר כדומים. המשורר והקורא נמצאים תמיד משני צדי הדף. מהו דף בספר? תשובת השיר הזה – רשת. היא חוצצת בין שני הצדדים אבל לא אוטמת. היא עֲבִירָה; רוח השיר יכולה לעבור דרכה, כמו שהיא יכולה לעבור מבעד דף נייר. משחק השירה הוא משחק המעבר הזה. מי שראה שחקן טניס חובט יודע שזה עניין רציני מאוד.

המשורר עומד בצד שלו. הוא רואה את הרשת זזה קצת למגע הכדור שלו שהוא חבט בו בלי מחבט. הוא לא יודע מי בצד השני, אבל הוא יכול להאמין שאם יהיה שם אי פעם מישהו גם הוא יראה את הרעידה, יחוש ברוח העוברת. אולי יחבוט בחזרה.

ואפשר גם בלי הסברים או מחשבות מרחיבות. ולפחות אפשר לשכוח אותן ולחזור אל המגרש, כמות שהוא:

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת

 

 

 

הודעה על ספר הייקו חדש בהוצאתנו

out

את ההייקו של גארי הותם פגשתי באחד ממבחרי ההייקו באנגלית. היו בו מאות משוררים, חלקם נהדרים. אבל משהו בטון של משורר זה משך אותי יותר מאחרים: סוג מסוים של יובש, חסכנות חסכנית יותר מהנורמה של הז'אנר. התחלתי לחפש את ספריו ובסופו של דבר גם להתכתב עם המשורר. דיבר אל לבי שיר כמו

בְּכָל הֲפוּגָה

בָּרוּחַ הַחָרְפִּית

אַתְּ וַאֲנִי

זהו שיר פשוט מאוד. כל אחד יכול להבין מה כתוב. גם ילד שלמד לקרוא זה לא מכבר. אפשר לתת לחוויה להדהד בתוכנו לכמה רגעים, "להיזכר" בחוויה הזאת למרות שלא אנו חווינו אותה. אני יכול רק להוסיף כמה דברים שאינם פרשנות אלא תיאור של קריאתי. מעניין התפקיד של מילת העונה, המקובלת בהייקו: העונה היא כמובן חורף, אבל החורף מופיע דווקא כהפוגה, כרגעים שבהם הוא מרפה, נעלם, מסתיר את עצמו בתוך עצמו. המרווח הזה מאפשר לבני הזוג לעשות משהו שהשיר אינו מספר עליו (להתחבק? לדבּר? להתקדם?), ואולי פשוט להתקיים, להרגיש בנוכחותם הזוגית לרגע, להרגיש שהם שָם. שיר כל כך קטן, שיוצר עולם גדול – מעין "עמודי שַיִש" של הרוח והחורף, עם רווחים שבהם יש הפוגה, דממה ואפילו רמז לאהבה, רווחים שאפשר להסתתר בהם.

השיר עצמו יכול ליצור הפוגה בסערה של חיי היומיום. אפשר היה גם לתרגם אותו כאילו הוא מצביע על נוכחות המשורר והקוראים (באנגלית אפשר לתרגם you and I  גם "אַתם ואני" – דוגמה אחת מרבות לקשיי התרגום, גם בשיר כה פשוט וקצר). כלומר, אפשר היה לתרגם: "בְּכָל הֲפוּגָה / בָּרוּחַ הַחָרְפִּית / אַתֶּם וַאֲנִי". אנחנו והוא נמצאים שם ביחד בכל הפוגה. לא היינו בחורף הזה ובכל זאת השיר מזמין אותנו להיכנס אל החורף בהפוגות. חלוקת השיר, הבנויה על שלוש או ארבע הפוגות (בין השורות ובסופו, ואולי גם לפני תחילתו) מחקה, במידת מה, את מזג האוויר שהשיר מתייחס אליו.

בחירה ותרגום עבודת משורר שכתב עד כה במשך ארבעים שנה (1976–2016) היא חוויה אינטימית ביותר. היא גרמה לי לחשוב בשמחה ובעצב על היחס המוזר בין זמן החיים הכרונולוגי וזמן השירה. עד כמה נדירים הרגעים האלו שראויים להיזכר כשיר. גארי הותם פרסם את ספרו הראשון (שממנו לקוח השיר הנ"ל) כשהייתי בכיתה א'; ארבעים שנות שירתו התנהלו במקביל לארבעים שנות חיי מאז. שוב ושוב תהיתי היכן הייתי ברגעים שנכתבו השירים שתרגמתי, וכמה זמן המתינו לי ולכם, בסבלנות האינסופית של הסִפרות החשובה. לא אנסה לתאר מגמות ו"התפתחות" בשירה זו, מפני שבעיקרו של דבר היא מצאה את דרכה מן ההתחלה. המבט היה כבר מחודד ורגיש, אבל החיים השתנו וזימנו דברים שונים. אפשר לקרוא את הספר כביוגרפיה של אדם מגיל 26 עד גיל 66 – ביוגרפיה שעברה במסננת הצפופה של ההייקו, מסננת ההכרחי ביותר והיפה ביותר.

השיר הראשון במבחר פשוט עוד יותר מקודמו (שהוא השני במבחר):

מִחוּץ לַדֶּלֶת

אוֹר יוֹם

מַמְתִּין

חמש מילים. הזמן הוא בוקר. קיץ או אביב כנראה. המקום, אולי, הבית. לכאורה אפשר לקלוט את השיר בשנייה אחת ולהמשיך הלאה. אבל חכו רגע (בקריאתכם, וגם על סף הדלת, בפעם הבאה שתעמדו שם): מה כתוב כאן בעצם? מה מתואר? "אני ממתין בתוך הבית והאור נמצא בחוץ וממתין לי?" ואולי "אני מחוץ לבית, ויש אור יום, ואני ממתין לפני כניסה (מי שָם? האם זה ביתי?). ואולי: "אור היום עומד מחוץ לדלת, והוא ממתין להיכנס הביתה, האור הוא ה"גיבור"? (ואדם אַיִן בתמונה הזאת).

אולי אפשריות קריאות נוספות. פתאום היחסים הברורים בין הפנים והחוץ, בין האדם והאור, אינם ברורים כל כך. ואפילו אם בוחרים בקריאה פשוטה, זו המתבקשת אולי: אני בבית, ואור היום ממתין לי מחוץ לדלת – מה פשר הַמְתָּנַת האור? הרי אור השמש ממתין לנו כל בוקר מחוץ לדלת כמו כלב הממתין לנו אחרי שקשרנו אותו מחוץ למכולת. האם אנו זוכרים עוד לשמוע את נביחת האור השׂמֵחה? האם אנו עוד יודעים כיצד לרכון וללטפו?

כדאי להיכנס אל הספר הזה. יש בו יופי, אבל לא רק יופי. יש בו תועלת. ממש.

דרור בורשטיין

places-to-visit-in-maine-01

 

לדף הספר ולמידע על רכישה >>>

אוֹתוֹ הַקֶּשֶׁר

גארי הות'ם

מתוך Missed Appointments, 2007

 

 

*

מֵעַל לַמִּצְעָד

חַלּוֹן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ

מַבִּיט דַּרְכּוֹ

 

 

*

מְסִבַּת פְּרֵדָה

מְתִיקוּת הָעוּגָה

קָשֶׁה לִבְלֹעַ

 

 

*

הַלְוָיָתוֹ שֶׁל אַבָּא

אוֹתוֹ הַקֶּשֶׁר

בַּעֲנִיבָתִי