ללכת בתוך העולם כמו שהולכים בתוך חלום

נוף מאת יוסא בוסון

  • לפני עשר שנים הייתי בפעם הראשונה, ובינתיים גם האחרונה, בטיפול. הטיפול לא ארך יותר מחודשיים-שלושה עד שפרשתי ממנו. היו להפסקתו כל מיני סיבות. אחת מהן היתה שהייתי מדבר ושומע את עצמי מדבר והדיבור היה נשמע לי, כמעט תמיד, לא טוב. הסיפורים שסיפרתי על עצמי היו משעממים, גנריים וצפויים, ארוכים מדי, מסורבלים, אגוצנטריים, טובעים בים של פרטים בלי יכולת להבחין בין עיקר וטפל, מתובנתים כבר מראש על פי תבניות וקלישאות פסיכולוגיסטיות. בקיצור, הם לא היו באמת רלבנטיים למצבי אז. הם היו אולי נכונים, אבל הם לא היו יפים. לא יכולתי לשמוע את עצמי יותר.
  • אנו מספר זאת רק כהקדמה לדיבור על סוג דיבור אחר, סוגת שירה מיוחדת במינה, בשם הייקו. בחצי שעה לא נוכל לסקור את כלליה ואת ההיסטוריה שלה. נאמר רק שהיא שירה יפנית קצרה, בת 17 הברות, היא נולדה בהקשר זן-בודהיסטי, והיא נועדה ללכוד משהו חולף מרגע חולף שעצר את המשורר. רגע בעולם, להבדיל מרגע בדוי, שמיד נחווה כבעל חשיבות. רגעים כאלה כמו מבקשים שנזכור אותם, אבל בה בעת קשה מאוד לתאר אותם במילים כי כל איכותם היא משהו שמעבר למילים. למשל: ירח שמגיח מאחורי ענן בחורף. אם אכתוב ״ירח יצא מאחורי ענן בחורף״ אחמיץ לגמרי את הרגע הייחודי הזה של אור בלוּעַ שפתאום צץ. השימוש הרגיל במילים יעביר את המידע, אבל לא את האיכות עוצרת הנשימה שהיא זו רוצה להתבטא.
  • לשם תיאור רגעים כאלה הומצאה השירה הזאת. במבחר שירים של המשורר האמריקאי גארי הותם, יליד 1950 שתרגמתי לעברית ב-2016 יש רגעים כאלה מ-40 שנות כתיבה. אולי אלו הרגעים המשמעותיים ביותר בחייו של גארי הותם. תמצית חיים המקופלת בספר קטן. אולי כל אדם ראוי שיהיה לו ספר כזה.
  • הנה כמה דוגמאות. נתחיל משירי הייקו יפניים. הייקו יפני טיפוסי לא יעסוק במשורר באופן ישיר אלא בתמונת טבע שמתגלה למשורר. למשל השיר הבא: ״הו! הו! / וזה הכול.  /הר יוֹשִינוֹ בפרחים״. זה הייקו שאומר משהו על הייקו. כי העולם מלא בדברים שהתגובה הראויה להם היא ״הו, הו, וזה הכול״. אין דבר שאינו כזה ולוּ מהסיבה שהתקופה בחיי היקום בעבר ובעתיד שבהם חיים כלשהם הם אפשריים, ופרחים ומשורר בכלל זה, היא זעירה באופן מעורר יראה. כך אמר פרופסור בריאן קוקס:

חץ הזמן יצר חלון הזדמנויות בחיי היקום שבמהלכו אפשריים חיים, אבל חלון זה לא יישאר פתוח לזמן רב. מתחילתו [של היקום ב"מפץ הגדול"] ועד להתאיינותו [העתידית] של החור השחור האחרון, החלק מחיי היקום שבו החיים כפי שאנו מכירים אותם אפשריים, הוא רק אלפית של מיליארדית המיליארדית המיליארדית, של מיליארדית המיליארדית המיליארדית, של מיליארדית המיליארדית המיליארדית של אחוז אחד.

  • כל שיר הייקו אומר שבתוך שבריר הזמן הזה, שהוא זעיר עד בהלה וצחוק, קרה משהו אפילו עוד יותר מוזר: בתוך שבריר הזמן שבו חיים אפשריים מתרחשים שברירי זמן זעירים אף יותר שבהם החיים לא רק אפשריים אלא מופיעים כמשהו מעניין, יפה, עוצר נשימה, משהו שראוי לכתוב עליו שיר.
  • גם בהייקו היפני אנו מוצאים שירים שמתארים את המשורר, ולא, כמו בשיר הקודם, נוף של הר. למשל, "ערב של סתיו: / בבדידותי / הקדמתי לסעוד". כתב קיג'וֹ, בתרגום הופמן. הוא כל כך בודד שהוא יכול להקדים את הארוחה. השיר על הרווח הזעיר הזה בין הזמן לאכול ובין הזמן שהוא אוכל; רווח-זמן טעון בדידות. הוא האיש הבודד המקדים לסעוד והוא המתבונן החומל באיש הזה. ויש דממה וגם כבוד בתמונה זו של סעודה שאין מדברים בה.
  • השירים שאציג כאן היום הם הייקו מערביים שבהם לא הטבע עומד במרכז אלא המשורר עצמו. שירים שבהם האדם מביט בעצמו בתדהמה, כמו שהוא יכול להביט בעץ, בציפור, בשקיעת שמש או בירח שמגיח מבעד לעננים. רגעים שבהם אדם פתאום שם לב לעצם קיומו, כמו רגע שבו אתה רואה את עצמך משתקף בחלון ראווה ברחוב.
  • הנה חמישה שירים מאת גארי הותם, מתוך הספר הנזכר, יותר חלונות מבית. הם עוסקים בבדידות, בחלופיות, בפרידה:

א. קפה / בכוס קרטון / הרחק מהבית

ב. בְּמה שנותר / מעקבותינו / מה שנותר מהגל

ג. רק קול / המסטיק שלי / חֶדֶר מלון מאוחר בלילה

ד. סוגרים את דלת המלון / דבר ממה שנותר מאחור / אינו שלנו

ה. שקשוק / גלולות מיותרות / אנו מְפַנים את חדרהּ

  • מה אפשר ללמוד מסוג הדיבור הזה? הנה שלוש הצעות.
  • 1. אפשר להביט בעצמך כמו בנוף. זה לא מבט פחות מחויב ודרוך. אבל הוא יכול להביא אותך לראות את עצמך בהֶקשר, לתת למבט להיות מעט משוחרר מהמצב הקשה שאתה נתון בו. כלומר, אולי יש עוד משהו מסביב לרגע הקשה.
  • 2. לראות את החד-פעמי ואולי אף את היפה במצב שלך. המצב יכול להיות קשה אבל הוא חלק מן החיים שלך, חלק מן הנדירות העצומה הזאת. שקשוק / גלולות מיותרות / אנו מְפַנים את חדרהּ. קול שקשוק הגלולות הוא דבר כזה. ברור, יש צער ואובדן, אבל גם משהו ראוי להקשבה. צליל שלעולם לא יישכח. השיר מתאר קופסה בתוך קופסת-חדר, ובעיקר משמיע קול, מעין רעשן מהדהד. והקול הזה הוא כמו דרישת שלום אחרונה ממישהי שכבר אינה בין החיים. הגלולות היו אמורות להאריך את חייה, אבל בסופו של דבר זה לא הצליח. השיר אינו אומר מיהי אותה "היא". אמא? ומיהם ה"אנחנו"? אח ואחות? ואיך לומר "חדרהּ" כאשר עוד אין מי שתהיה בעלת החדר? השיר הוא גם על הרווח הזה שבו היא כבר לא בחיים אבל עוד יש לה רכוש. כל הדיבור הזה הולך מסביב. העיקר הוא קול הרעשן בתוך ההיעדר. הרעש שעושה תרופה שאין לה עוד את מי לרפא.
  • 3. לומר את שֶעל לִבּך במילים מדודות ומדויקות ככל הניתן. לקבל את הסוגה משמעו לקבל מגבלת מילים ושאיפה לדיוק. כל מילה חשובה. זה לא יכול להיות רצף סיפורי ארוך, לא "רומן התבגרות", לא "זרם תודעה", אלא דימוי קצר, מנופה עד דק, בדיוק מה שהכי חשוב לך לומר ובדיוק גם מה שאינך יכול לומר. אין כאן מקום למונחים פסיכולוגיים אלא רק לדימוי שלי ברגע אחד. אם יהיה דימוי כזה אפשר יהיה כמובן לדבר עליו ומסביבו ולפתוח אותו. אבל הדימוי יהיה שם תמיד כמו עוגן מדויק, בדומה לדימוי המופיע בחלום.
  • לסיום, ארצה להכניס את ההייקו לעוד הקשר פסיכולוגי. מנקודת מבט של פסיכולוגיה ארכיטיפית שג'יימס הילמן הוא המייסד שלה, אפשר לומר שכתיבת הייקו נובעת מעמדה שלפיה אני הולך בעולם ומניח, ובעצם יודע, שמופיעים בו אינספור דימויים שבתשומת לב מתאימה אוכל להבחין בהם. העולם נתפס כמעין תודעה גדולה או נשמה גדולה שמבליחות בה תמונות חיות (לאו דווקא חזותיות, כמו בשירים על שקשוק הגלולות וקול המסטיק). ההצעה הטמונה כאן מעשית מאוד: ללכת בתוך העולם כמו שהולכים בתוך חלום, ולהתייחס לדימויי החלום בתשומת לב ובכבוד מתוך הכרה בממשותם כמו ממשות דימויי העולם.
  • עבור איש ההייקו (ב"שדרוג" ההילמני המוצע כאן) מתמוססת ההבחנה בין העולם הפנימי שבו עולים דימויי-חלומות וזיכרון ובין העולם החיצוני. כל שיר הייקו הוא מיקרו-חלום "שם בחוץ". הוא מעלה הבלחות ארכיטיפיות, רגעי התגלות, ניצוצות במחשבת העולם. התחושה ברקע הקיום של ההאי-ג׳ין, איש ההייקו, היא שהעולם הוא נשמה גדולה שמציגה דימויים, ממש כמו שהנשמה הנחווית כפרטית עושה זאת בחוויה הפנימית. וכמו דימויי החלום, דימויי ההייקו באים אלינו, לא אנו יוצרים אותם. אנו נמצאים בתוכם, הם כמו מוקרנים על מסך העולם – חשבו למשל על ירח המופיע מאחורי עננים.
  • כשאני חולם על עצמי רוכב על אופנוע מאחורי אישה יפה שדוהרת בהרים, הנשמה מדמיינת אותי במצב הזה. לא שהדימוי נמצא בתוכי, בראשי, ובוודאי שלא אני ממציא אותו, אלא – אומר הילמן – אני נמצא בתוך הדימוי. וכך, כשאני נוסע בכביש החוף ורואה ארבע נורות תלויות בחושך מעל מוכר פרחים המחכה לקונים בלילה, אני נמצא בתוך מרחב שבו יש דימוי, שמופיע לנגד עיני כאילו בחלום. לא אני המצאתי אותו.
  • הסגנון של הייקו שונה מזה של חלומות, והם משלימים זה את זה. מה שמשותף להם, להייקו ולחלום, הוא מתן הבכורה לדימוי. עמדה זו שונה מהתפיסה הרגילה שלפיה פרוזה נרטיבית, סיבתית, עמוסה ומבוססת-עבר היא הז'אנר הטוב ביותר להבנה. ההעדפה כאן היא לדימוי בהווה, כלומר לשירה.
  • כותב הילמן, "דימוי ארכיטיפי [כמו בחלום וברגעי הייקו; ד"ב] הוא חי כמו בעל-חיים […] או כמו אדם אהוב, שאנו חוששים מפניו, מתענגים עליו, מדוכאים ממנו, וכן הלאה. דימויים כאלה […] מציגים [בפנינו] תביעה – מוסרית, ארוטית, אינטלקטואלית, אסתטית – ותובעים תגובה". התגובה הזו היא החיים האסתטיים והפסיכולוגיים שבהם אתה משתדל לשמור על ערוץ פתוח עם העולם הנחווה כחיצוני ועם העולם הנחווה כפנימי. זה כל העניין. אין למעלה מההשתדלות הזאת.
  • הייקו וחלומות הם שני מצבי חלימה בסגנונות שונים, בפואטיקה שונה. האדם שמתמסר להם עסוק במה שהילמן מכנה, בעקבות קיטס, יצירת נשמה, Soul Making. לא רק יצירת נשמתך הפרטית אלא הוספה לנשמת העולם. כל הייקו מוסיף לה, מצביע על קיומה. כתיבת הייקו נובעת ממצב של רצון ומוכנוּת מסוימים, רצון ומוכנוּת של הנשמה להיות בְּעולם שאין בו פיסת מרחב-זמן חסרת ערך. וכמו שלא בכל לילה חולמים, לא בכל רגע נראה או נשמע משהו שראוי להייקו. אבל אם אנו מוכנים לחלום בכל לילה ומוכנים לראות דימוי של שיר בכל רגע, הרי שאנו חיים. והלוא "המשימה היתה לִחיות", כפי שכתב ישראל אלירז.

דרור בורשטיין. רשימות הכנה להרצאה בכנס "רוח אדם", יפו, 27 במאי 2022.

גארי הותם – שירים חדשים

ספר חדש באנגלית לגארי הותם, שמבחר משיריו ראה אור בהוצאתנו. להלן תרגום לשישה שירים מתוך Park Bench Memories: Haiku Tailwinds, 2020

~

~

מְעַכֵּב אֶת יְרִידַת הַשֶּׁלֶג

הַסַּפְסָל בַּפַּרְק

לְזִכְרָהּ

88

~

רָחוֹק מֵהַבַּיִת

יֵשׁ מָקוֹם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

עַל הַרִצְפָּה

ה

~

מַסְתִּיר

אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי

שֶׁקֶט בַּהַר

9

~

בַּלַּיְלָה

מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן

שֶׁהָיָה לְהוֹרַי

0

~

עֲרָפֶל יָם

דֶּרֶךְ לְהַקְשִׁיב

לַסְּלָעִים

9

~

אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה

בְּגָדֶיהָ תְּלוּיִים

לְבַדַּם

גארי הותם – חמישה שירים מספר חדש

~

נִדְחָקִים

אֶל תּוֹךְ עוֹלָמֵנוּ

פִּרְחֵי דֻּבְדְּבָן

 

~

כּוֹכָבִים עֲמוּמִים

אוֹר לַעֲבֹר

יוֹתֵר מִגַּחְלִילִיּוֹת

 

~

בֵּית אִמָּא

הַסֵּפֶל הָאַחֲרוֹן

שֶׁשָּׁתְתָה מִמֶּנּוּ

 

~

בִּפְנִים

הַפְּרֵדָה

אִישׁ הַשֶּׁלֶג

 

~

מְמַלֵּא אֶת הַחֹשֶׁךְ

כּוֹכָב וּמֶרְחַקּוֹ

מֵהָאֲחֵרִים

 

 

~~~

"לצמצם את היקום", ספר החדש (באנגלית) של גארי הותם (שספרו "יותר חלונות מבית" הופיע בספרי ירח חסר) הופיע לאחרונה. את הספר אפשר להזמין כאן.

 

גארי הותם, שירים מ-2018

 

בַּחֹשֶׁךְ בַּחוּץ

כּוֹכָבִים וְכוֹכָבִים

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת

מֵעַל הַשֶּׁלֶג

מָה שֶׁנּוֹתָר

מֵהָעוֹלָם הַזֶּה

אַחֲרֵי הַלְּוָיָה 

עֲרֵמוֹת עֲנָבִים בְּלִי חַרְצַנִּים 

בִּקְעָרוֹת

אוֹבֶדֶת

בַּאֲגַם

הַהַתָּזָה

סוֹגֵר אֶת הַשַּׁעַר

חֲלוּדָה

עַל הַצִּירִים

לא חבל?

 

 

מוּזִיקָה בַּת מָאתַיִם

הַצֶּבַע אוֹזֵל

מִשַּׂקִּית הַתֵּה

 

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

___

במבט ראשון לפנינו דבר ליד דבר. מוזיקה ליד כוס תה. שורה מול שתי שורות. את הכוס השיר לא מתאר. השקית כמו תלויה באוויר ואוזל ממנה הצבע. אבל אנו יוצרים אותה מיד, שקוּפה אולי, בתוך השקיפות המקיפה אותה שלא שמנו לב שהיא שם עד שלא ציירנו בתוכה זכוכית.

אבל המילים המודפסות ו'ממוסמרות' לדף מטעות בסטטיוּת שלהן. אין כאן דבר מול דבר אלא תהליך מול תהליך. תנועה מול תנועה. מוזיקה, שנשמעת (אבל אנו לא שומעים) לאורך זמן־מה, ותמצית תה שמגיבה למים החמים.

זמן מול זמן. שפיעה מול שפיעה. מתי שכחנו להבחין בזה?

למה נכתב השיר? מאיפה הוא צץ? אם אפשר לנחש: המשורר יושב להאזין למוזיקה אחרי שהכין לעצמו כוס תה. קר בחוץ? אולי. אני מבין פתאום את הדבר הזה: ללא המוזיקה הוא לא היה שׂם לב לתה. ללא המוזיקה התה הזה היה נשכח, כמו מאות ואלפי כוסות משקה שאנו לוגמים. אבל המוזיקה גרמה לו לבהות לרגע בתה האחד הזה, כפי שהאזנה למוזיקה במכונית יכולה לגרום למה שרואים מהחלון להיראות יפה במיוחד, חשוב, דרמטי. המוזיקה יכולה להיות פסקול של העולם ושל החיים, וכשהיא פסקול כזה גם כוס תה פשוטה נראית פתאום גורלית. סמלית. מרכזית.

ברגע זה חוש השמע וחוש הראיה מתחברים. המוזיקה – נשמעת. והיא גורמת לראיית הצבע להתחדד. וברגע הזה נוצר חיבור, שרק בשיר הזה קיים: המוזיקה נהיית כמו תמצית אוזלת של תה. עכשיו אפשר לראות את המוזיקה בתוך הכוס. לראות את הקולות.

תווי המוזיקה הגדולה הם מעין שקיק קסם, תמצית עלים ששופעת עוד ועוד. מין מסטיק שלא נגמר, שקית תה שאפשר להכין ממנה אינסוף כוסות.

אנחנו המים החמים שמעוררים את המוזיקה להיות. הצבע, כמו בתֵה, לא אוזל במובן של מתבזבז; הוא רק משנה צורה, הופך לטעם, שיישתה וייכנס אל תוך גופנו, כמו המוזיקה. בשיר הזה המוזיקה נלגמת. התה מתנגן.

המוזיקה, כמו השירה, צובעת את העולם והיא נותנת לו טעם. אפשר לחיות בלעדיה, כמו בסרטים האלה, שאין להם פסקול. לא חבל?

 

 

 

 

גארי הותם / ארבעה שירים חדשים

*

אַחֲרֵי

בְּנִיַּת הַטִּירָה

הַחוֹל הַמְּיֻתָּר

 

*

חֲדָשׁוֹת מֵאֲחִי

הַטֶּלֶפוֹן נוֹשֵׂא אֶת שְׁתִיקָתִי

לַמֶּרְחַקִּים

 

*

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

הַנָּהָר מֵפִיץ

גֶּשֶׁם

 

*

חָשׁוּךְ מַסְפִּיק

הַנֶּכֶד שֶׁלָּנוּ שׁוֹאֵל

מָה כּוֹכָבִים עוֹשִׂים

 

 

הירח ב"הארץ"

כתבה מעניינת של אלי אליהו התפרסמה היום ב"הארץ" (מוסף "גלריה") על ההוצאה ועל ספרו של גארי הותם. בין השאר מובאת דעתו של מאיר ויזלטיר כי הייקו הוא ז'אנר יפני בלעדי שאי אפשר לכתוב אותו בלשון אחרת (טענה שאי אפשר להתעלם ממנה), ודעה אחרת של אמיר אור. להלן צילום מסך של קטע מהכתבה. (כשדפדפתי בעיתון המודפס לא יכולתי שלא לחשוב על מקום השירה בכלל, והשירה הזאת בפרט, ברצף המייצג את המציאות שלנו – די מדהים לראות כמה אירועי שנאה ואלימות מדווחים בכמה עמודים של עיתון יומי רגיל בישראל. האם יש מקום לשירה על האוקיינוס במקום כזה?)

haaretz

טניס

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת

גארי הותם, מתוך: יותר חלונות מבית, 2016.

372
Campo di tennis ai Giardini Margherita a Bologna / Giorgio Morandi

אפשר לכתוב שירה על התמוטטות של אימפריה או על בריאת העולם. דברים "גדולים". ההייקו נמנע מזה. אולי מפני שהוא מבין שככל שהדבר גדול יותר המילים מתרחקות ממנו יותר. אפילו המילה "אימפריה", אם עוצרים קצת לחשוב עליה, מצביעה בעיקר על המרווח האינסופי בינה ובין מכלול הפרטים, הזמנים והאירועים שמרכיבים את האימפריה. כותבים "המפץ הגדול" וחשים כאילו המילה נגעה במה שהלך שם.

זה נכון ביחס לכל שימוש בשפה. אבל יש בכל זאת הבדל בין מגרש טניס, שאפשר לדרוך בו, לראות אותו, לישון בתוכו, ובין מושגים מופשטים כמו "היקום" או "סין".

השיר הזה של גארי הותם בונה את המגרש. במילה "נטוש" נמצאת, באופן מוזר, הריקנות של המגרש, אך גם עברו ה"מפואר", הפעיל. אם המגרש נטוש, משמע שפעם היה לא-נטוש. לרגע אפשר לראות את השחקנים, לשמוע את חריקות הנעליים, את נהמת הקהל, את השופט, את נערי הכדורים. כל זה קם ומבליח להרף עין ונגוז. המשחק תם. מדוע נעזב המגרש? האם נטישתו היא חלק מאירוע חמוּר יותר? או ש"סתם" עברו למגרש חדש? ואולי מוזר מכל: מה עשה שם מי שראה את זה? הוא בא באיחור, בטעות, למגרש שננטש? הוא בא לשם עם מחבט ואין עם מי לשחק?

רוח עוברת ברשת ומזיזה אותה (או דווקא עוברת חרש, בלי להרעידה), והיא מְחקה לרגע את המשחק ההוא, את נגיעת הכדור ברשת. מה שבמשחק הטניס היה כישלון (עצירת הכדור), הופך במצב החדש לעניין עצמו, להישג של השיר וללבו של המראֶה. המשחק כמו ממשיך "בקטן", אבל בלי שחקנים, בלי שופטים, בלי כדורים, בלי זיעה. הרשת והרוח בשיר הן כמו שולֵי הד פעמון. את הפעמון אין רואים עוד, אבל משמץ הקול אפשר לשחזר את הברונזה, אולי את המקדש כולו.

מגרש הטניס חצוי לשניים. אפשר לדמיין את המשורר עומד על המחצית האחת. אם זה כך, ברור מי עומד מנגד: זהו הקורא בשיר. אפשר לחשוב על הרשת ועל דף הספר שעליו מודפס השיר כדומים. המשורר והקורא נמצאים תמיד משני צדי הדף. מהו דף בספר? תשובת השיר הזה – רשת. היא חוצצת בין שני הצדדים אבל לא אוטמת. היא עֲבִירָה; רוח השיר יכולה לעבור דרכה, כמו שהיא יכולה לעבור מבעד דף נייר. משחק השירה הוא משחק המעבר הזה. מי שראה שחקן טניס חובט יודע שזה עניין רציני מאוד.

המשורר עומד בצד שלו. הוא רואה את הרשת זזה קצת למגע הכדור שלו שהוא חבט בו בלי מחבט. הוא לא יודע מי בצד השני, אבל הוא יכול להאמין שאם יהיה שם אי פעם מישהו גם הוא יראה את הרעידה, יחוש ברוח העוברת. אולי יחבוט בחזרה.

ואפשר גם בלי הסברים או מחשבות מרחיבות. ולפחות אפשר לשכוח אותן ולחזור אל המגרש, כמות שהוא:

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת

 

 

 

הודעה על ספר הייקו חדש בהוצאתנו

out

את ההייקו של גארי הותם פגשתי באחד ממבחרי ההייקו באנגלית. היו בו מאות משוררים, חלקם נהדרים. אבל משהו בטון של משורר זה משך אותי יותר מאחרים: סוג מסוים של יובש, חסכנות חסכנית יותר מהנורמה של הז'אנר. התחלתי לחפש את ספריו ובסופו של דבר גם להתכתב עם המשורר. דיבר אל לבי שיר כמו

בְּכָל הֲפוּגָה

בָּרוּחַ הַחָרְפִּית

אַתְּ וַאֲנִי

זהו שיר פשוט מאוד. כל אחד יכול להבין מה כתוב. גם ילד שלמד לקרוא זה לא מכבר. אפשר לתת לחוויה להדהד בתוכנו לכמה רגעים, "להיזכר" בחוויה הזאת למרות שלא אנו חווינו אותה. אני יכול רק להוסיף כמה דברים שאינם פרשנות אלא תיאור של קריאתי. מעניין התפקיד של מילת העונה, המקובלת בהייקו: העונה היא כמובן חורף, אבל החורף מופיע דווקא כהפוגה, כרגעים שבהם הוא מרפה, נעלם, מסתיר את עצמו בתוך עצמו. המרווח הזה מאפשר לבני הזוג לעשות משהו שהשיר אינו מספר עליו (להתחבק? לדבּר? להתקדם?), ואולי פשוט להתקיים, להרגיש בנוכחותם הזוגית לרגע, להרגיש שהם שָם. שיר כל כך קטן, שיוצר עולם גדול – מעין "עמודי שַיִש" של הרוח והחורף, עם רווחים שבהם יש הפוגה, דממה ואפילו רמז לאהבה, רווחים שאפשר להסתתר בהם.

השיר עצמו יכול ליצור הפוגה בסערה של חיי היומיום. אפשר היה גם לתרגם אותו כאילו הוא מצביע על נוכחות המשורר והקוראים (באנגלית אפשר לתרגם you and I  גם "אַתם ואני" – דוגמה אחת מרבות לקשיי התרגום, גם בשיר כה פשוט וקצר). כלומר, אפשר היה לתרגם: "בְּכָל הֲפוּגָה / בָּרוּחַ הַחָרְפִּית / אַתֶּם וַאֲנִי". אנחנו והוא נמצאים שם ביחד בכל הפוגה. לא היינו בחורף הזה ובכל זאת השיר מזמין אותנו להיכנס אל החורף בהפוגות. חלוקת השיר, הבנויה על שלוש או ארבע הפוגות (בין השורות ובסופו, ואולי גם לפני תחילתו) מחקה, במידת מה, את מזג האוויר שהשיר מתייחס אליו.

בחירה ותרגום עבודת משורר שכתב עד כה במשך ארבעים שנה (1976–2016) היא חוויה אינטימית ביותר. היא גרמה לי לחשוב בשמחה ובעצב על היחס המוזר בין זמן החיים הכרונולוגי וזמן השירה. עד כמה נדירים הרגעים האלו שראויים להיזכר כשיר. גארי הותם פרסם את ספרו הראשון (שממנו לקוח השיר הנ"ל) כשהייתי בכיתה א'; ארבעים שנות שירתו התנהלו במקביל לארבעים שנות חיי מאז. שוב ושוב תהיתי היכן הייתי ברגעים שנכתבו השירים שתרגמתי, וכמה זמן המתינו לי ולכם, בסבלנות האינסופית של הסִפרות החשובה. לא אנסה לתאר מגמות ו"התפתחות" בשירה זו, מפני שבעיקרו של דבר היא מצאה את דרכה מן ההתחלה. המבט היה כבר מחודד ורגיש, אבל החיים השתנו וזימנו דברים שונים. אפשר לקרוא את הספר כביוגרפיה של אדם מגיל 26 עד גיל 66 – ביוגרפיה שעברה במסננת הצפופה של ההייקו, מסננת ההכרחי ביותר והיפה ביותר.

השיר הראשון במבחר פשוט עוד יותר מקודמו (שהוא השני במבחר):

מִחוּץ לַדֶּלֶת

אוֹר יוֹם

מַמְתִּין

חמש מילים. הזמן הוא בוקר. קיץ או אביב כנראה. המקום, אולי, הבית. לכאורה אפשר לקלוט את השיר בשנייה אחת ולהמשיך הלאה. אבל חכו רגע (בקריאתכם, וגם על סף הדלת, בפעם הבאה שתעמדו שם): מה כתוב כאן בעצם? מה מתואר? "אני ממתין בתוך הבית והאור נמצא בחוץ וממתין לי?" ואולי "אני מחוץ לבית, ויש אור יום, ואני ממתין לפני כניסה (מי שָם? האם זה ביתי?). ואולי: "אור היום עומד מחוץ לדלת, והוא ממתין להיכנס הביתה, האור הוא ה"גיבור"? (ואדם אַיִן בתמונה הזאת).

אולי אפשריות קריאות נוספות. פתאום היחסים הברורים בין הפנים והחוץ, בין האדם והאור, אינם ברורים כל כך. ואפילו אם בוחרים בקריאה פשוטה, זו המתבקשת אולי: אני בבית, ואור היום ממתין לי מחוץ לדלת – מה פשר הַמְתָּנַת האור? הרי אור השמש ממתין לנו כל בוקר מחוץ לדלת כמו כלב הממתין לנו אחרי שקשרנו אותו מחוץ למכולת. האם אנו זוכרים עוד לשמוע את נביחת האור השׂמֵחה? האם אנו עוד יודעים כיצד לרכון וללטפו?

כדאי להיכנס אל הספר הזה. יש בו יופי, אבל לא רק יופי. יש בו תועלת. ממש.

דרור בורשטיין

places-to-visit-in-maine-01

 

לדף הספר ולמידע על רכישה >>>

%d בלוגרים אהבו את זה: