המכתב והבז

erased-single-line-drawing

רישום: יהושע נוישטיין, 2012

מִכְתָּב סָגוּר –

בַּז-מָצוּי דּוֹאֶה

בַּמֶּרְחָק

(קרוליין גורליי, מאנגלית: ד"ב)

*

המבט ממוקד במכתב, מעטפה סגורה, ואז, בבת אחת, פתיחה נרחבת: בז מצוי ברקיע, מרחף. המבט נפתח אל הבז ואל כל מה שסביבו. אפשר לדמיין את המשוררת אוחזת במכתב – אם כי היא מתארת מכתב ללא איש או אישה, ומעבירה בכך את המוקד מהדמות שיש שם ורואה את הבז אל המכתב עצמו ואל מה שאצור בו. מי שירצה להבין את רוח ההייקו יהרהר בכך שאין כל דמות שנזכרת בשיר, שהרקע שלו הוא אולי מה שמכונה "רומנטי". המתכתבים אינם נראים, ממש כפי שהמשוררת והקוראים אינם נראים. הם קיימים בשולי השיר, פערים שיש להשלים.

האישה האוחזת במכתב ומביטה בבז נמצאת במרחק כלשהו ממנו. הבז עצמו מרחף מעל לטרף שגילה או שהוא תר אחריו – זוחל או מכרסם קטן. נניח, עכבר. השיר פותח מעין משולש גדול – מכתב, בז, עכבר. החיבור בין שתי תמונות ההייקו נועז: עולם הציפור המשחרת לטרף ועולם התקשורת האנושית. הזיקה בין הבז והעכבר היא זיקה של טורף ונטרף, ואם אפשר להשליך את המונחים הבובריאניים על המצב המתואר הרי שהעכבר הוא אובייקט, "לז", מזון עבור העוף הדורס. כאמור, השיר פותח מרווח אנכי מרחבי, אך לא פחות משיר שעניינו יחסים במרחב זהו שיר על רגע בזמן. רגע ההייקו של השיר הזה הוא רגע של מוחשיות דרוכה של זמן, במרווח הרגעי שבין ריחוף לעיטה וניסיון-קטילה. את הציר הזה השיר "מחכך" בציר אחר, אופקי, של תקשורת בין מכתבים שמבוססת על פעם במרחב בין המתכתבים ועל פער בזמן בין משלוח לקריאה, ובין קריאה לתשובה אפשרית. מרשים מאוד איך שיר בן מילים ספורות פותח מרחבים – כי מי יודע מאיזה מרחק שוגר המכתב הזה.

מי ששיגר את המכתב אינו יודע זאת, אבל בז מצוי בשדה רחוק קשור אליו עכשיו, מקביל לו, מגלם אותו, מסביר אותו לנמענת של המכתב. יש כאן, בד בבד, שני "רגע לפני": של הבז ביחס לטרפו, של המשוררת ביחס למעטפה.

אל המשוררת הגיע מכתב שלא נפתח (unopened), ואולי גם לא ייפתח. המרווח שבין הבז והעכבר דומה למרווח בין המשוררת האוחזת במכתב ובין מי ששלח את המכתב. השיר תופס כי אדם שמחכה למכתב יכול להיות דומה לעכבר שמחכה לטופרי הבז. פתיחת המכתב, רגע הפורקן של המתח, יכולה להביא לכאב מפלח. למכתב עשויים להיות טופרים. ואולי המכתב לא ייפתח, והבז לא ימצא דבר לאכול. יחס ההצלחה של בזים מצויים הוא 10%, כלומר בכל עשרה ניסיונות יצליחו לצוד רק פעם אחת. המתח שבאי-הוודאות הזאת עובר בשיר מהעכבר והבז אל נמענת המכתב.

השיר פותח מתח של "לקראת" ומותיר גם את הקוראים, אם להשתמש בביטוי הולם כאן, "תלויים באוויר". השיר יוצר אצל הקורא בדיוק תערובת משני האימז'ים שלו: תחושת ריחוף באוויר מצד אחד, וציפייה למסר, למכתב, שהשיר כמעט לא פותח. השיר לא מראה את תוכן המכתב אלא את אפשרות הפתיחה, שהיא גם אפשרות של הישארות המכתב/השיר סגור. יחסי שולח/ת המכתב-משוררת (שהמכתב "מחזיק" ומגלם) יכולים להיות יחסי אני-את/ה ויחסי אני-לז; הכול תלוי בשאלות האם המכתב ייפתח וייקרא, מה כתוב בו, איך מה שכתוב בו יובן, האם המסר ייענה, איך ייענה ואיך יובן. הרבה סימני שאלה, ואף אחד מהם לא כתוב במפורש: כולם טמונים במילה "מכתב".

כל מערכת היחסים האנושית בשיר, כך דומה, תלויה על בלימה כבז מעל שדה; הסף הוא בעובי של נייר המעטפה, בעובי של האוויר שבין רגלי הבז הצהובות ומה שרוחש שם למטה – עניין של חיים ומוות ממש לטורף ולנטרף, עניין של חיים ומוות אולי גם למתכתבים.

בשירה של קרוליין גורליי, גורל העכבר בשדה וגורלה-שלה אחוזים זה בזה, ולכל הפחות משתקפים זה בזה. אם יחטיא הבז, האם יהיה זה סימן בעבורה? אבל סימן למה? בעת העתיקה נהגה תורת הניחוש באמצעות ציפורים, שכונתה בלטינית אָוּגוּרְיָה. אך דומה שכללי הניחוש אינם ידועים כאן. אם יעלה הבז וטרף בין ציפורניו, האם עליה לפתוח את המכתב? האם היא מגולמת בבז – או שמא בטרפו הנעלם? כך או אחרת, מכוח הציפייה למכתב, או מכוח החשש מהמכתב, הופכת הזיקה בין המשוררת, הבז העכבר, שאין לדעת אם נמצא שם בכלל – לזיקה נדירה של שותפות גורל.

img_2969

בז מצוי מרחף. תצלום: טלי גנט

חדר עבודה: תיאור של עריכת שיר

מובא כאן תיאור של עבודה (עריכה עצמית) על שיר הייקו. התהליך המתואר כאן ארך דקות ספורות, הגם שבתיאורו בכתב הוא עלול להיראות כמשהו ממושך. בפועל מדובר בתהליך מאוד מהיר ואינטואטיבי של מחיקות ותיקונים. אולי יהיה בכך עניין למישהו מן הקוראים או הכותבים. התהליך הזה אינו מתרחש תמיד, ויש שירים שנכתבים שלמים לגמרי, או שלמים יותר.

*

השיר שכתיבתו תתואר כאן נכתב במכונית, רגע אחרי שהחניתי ודוממתי את המנוע. מולי, מבעד לחלון הקדמי הנקי מגשם, עמד נחליאלי על ענף של עץ לימון.

אחרי רגע, מבעד לחלון הימני הפתוח למחצה של המכונית, שמעתי שיר מסתלסל של ציפורים. איני יכול לזהות את הציפורים על פי השיר. היו שם שתיים ששוחחו. השיר התחיל מקִרבת הנחליאלי לפרי הלימון הגדול. הרגע היה עניין של צבעים וצורות, צהוב-ירוק מול שחור-לבן. גם כמילים, נדמה לי, שתי המילים האלה, לימון ונחליאלי, כמעט תוססות למגע. חיבור הצבעים, העובדה שהציפור היתה קטנה יותר מהפרי… כל זה לא התנסח לי, אבל נכח שם באופן מידי.

הנוסח הראשון של השיר שנרשם בפנקס היה:

נחליאלי בעץ לימון

מן הצד אני שומע

שירת ציפורים אחרות

את הגשם והאוויר החורפי לא יכולתי להכניס לשיר. תהיתי אם האור, האוויר וריח הגשם יכולים לעלות מהמילה "נחליאלי". אולי לא, אבל אין ברירה. מעבר לזה, זהו שיקוף נאמן של "רגע ההייקו", אבל השיר היה ארוך מדי. איני מקפיד באדיקות על משקל ה-5/7/5 היפני, אבל כאן נוצרה "מפלצת" של 8/8/8, 24 הברות, וזה יותר מדי. בנוסף, המילה "בעץ", שהיתה אמורה לשקף את הימצאות הציפור כשהיא אפופה בענפים אינה מדויקת. היא יכולה לצייר תמונה של ציפור בתוך גזע חלול. לכן – "על העץ". אופציות אחרות כמו "על ענף לימון" נזנחו מיד. הצירוף "ענף לימון" נראה מגושם, מעין מטפורה עקומה.

הפּשרה היתה לוותר על המילה "עץ" ולהשאיר "לימון" בתקווה שהעץ יעלה אצל הקורא מהפרי, במעין צמיחה הפוכה. הבעיה עם "לימון" היא שהיא יכולה לסמן את הפרי ואת העץ, ובעברית מדוברת היא מסמנת את הפרי יותר מאשר את העץ, ואולי מישהו ידמיין את התמונה כלימון על שולחן ועליו הציפור, וזה כבר כמעט סוריאליסטי ולא רצוי. מצד שני יכול להיווצר כאן "רווח צדדי" אם התמונה שתעלה היא של הציפור על הפרי המחובר לעץ, הגם שזה לא מה שראיתי. לכן סיכמתי עם עצמי על "נחליאלי על לימון". אולי ה"עץ" יחזור לשורה באחד הימים.

המילה "נחליאלי" היא ארוכה מצד אחד (4 הברות), אבל אי אפשר לוותר עליה ולוּ מהסיבה שהיא "מילת עונה" ישראלית מובהקת.

השורה השנייה היתה בעייתית יותר. הנוסח המקורי "מן הצד אני שומע" שם דגש רב מדי על ה"אני". התמונה שנוצרת היא של אדם מוקף ציפורים. אבל לא זאת היתה ההרגשה ברגע ההייקו: לא שמתי לב לעצמי במכונית. לא "נעלמתי" (גם זה יכול לקרות לפעמים) אבל היתה תחושה חולפת של איזון או שוויון בין היושב במכונית ובין שתי הציפורים, הנראית והנשמעת. שיניתי את זה ל"מן הצד נשמעת" ואז ל"מן הצד נשמע" (לשם הקיצור). באותו העלם תיקנתי את השורה השלישית ללשון יחיד. השורה השלישית שהיתה במקור "שירת ציפורים אחרות" הפכה ל"שירת ציפור אחרת", הגם שהיו שם שתי ציפורים בדיאלוג. ההפסד של הדיאלוג היה סביר לאור הרווח של קיצור השיר. בנוסף" המילה "ציפורים" לא מוגדרת, ויכולה בקלות להיתפס כקבוצה גדולה. מוטב להפוך שתיים לאחת, ולמנוע הפיכת שתיים לעשרים-שלושים אצל הקורא.

בתיקון מהיר נוסף שיניתי את "שירת" ל"שיר". זה קצר יותר ושקול במשמעות.

עכשיו השיר הפך ל:

נחליאלי על לימון

מן הצד נשמע

שיר ציפור אחרת

זה עדיין לא 5-7-5, אבל "מפלצת" ה-8/8/8 התכווצה קצת. אגב, זה מה שטוב בכל צורה, בתבנית שירית: היא מחייבת לחשוב מחדש על המילים הראשונות, וגם אם לא מצליחים להגיע לדרישת הצורה, התהליך שהצורה מעוררת יכול להיות מעניין ולשפר את השיר.

הסתכלתי על "מן הצד". מצד אחד זה היה בדיוק הרגע, אבל הבנתי שמבחינת השיר והקריאה בו זה עמום, ובעיקר לא חשוב. ואם זה היה מאחור? ואם זה מהצד השני? הצד היה גבוה קצת, ולרגע חשבתי להחליף ל"מגבוה נשמע", אבל הקונוטציה ה"מונותאיסטית" גנזה את הרעיון הזה באִבּו. זה היה מוסיף פתוס בלתי אפשרי להייקו.

חזרתי בזיכרון אל רגע ההייקו. הבנתי שהעניין היה פחות הכיוון, ויותר הקִרבה. מי שיקרא לא יידע אמנם למקם את הקול, ויצטרך לשמוע את זה כרצונו, אבל לפחות שרטטתי "מעגל" של מרחק, שגם אם הוא לא מוגדר הוא יוצר יחסי קרבה. השורה הפכה ל"מקרוב נשמע". השימוש בסביל (נשמע) תיאר נכון יותר את הרגע, שהוא רגע של קליטה.

השורה השלישית היתה עכשיו "שיר ציפור אחרת". שקלתי להפוך את "אחרת" ל"אחר" ובכך הייתי מקבל 5 הברות. אבל יש משהו מלאכותי בצורת הזכר לציפור (הגם שבמקרא היא קיימת, למשל "כצִפּוֹר בודד על גג"), והנחתי לה להיות נקבה. אילו הייתי משנה ל"שיר ציפור אחר" המשמעות היתה נפתחת לכיוון שאינו רצוי לי – ה"אחר" היה מוסב גם על ה"שיר", וזה לא משהו שרציתי לרמוז. בהיסוס בין המשקל למשמעות גברה המשמעות די בקלות.

לבסוף, נותרה המילה "שיר". מה טוב יותר, "קול ציפור" או "שיר ציפור"? אין לי תשובה ברורה. המילה "שיר" יכולה להיקרא כטעונה מדי, אבל מצד שני יש לה "אליבי" בהיותה מילה פשוטה ושגורה מאוד. מה שהכריע את ההתלבטות היתה המציאות, הרגע: זה היה שיר ממש, ולא ציוץ, קרקור וכדומה.

הנוסח האחרון, לעת עתה לפחות, היה כדלהלן. המשקל נותר לא תקני: 7/5/6 ("ציפור אחר" היה יוצר 7/5/5, שנותן 17 הברות, אך לא בסדר הנכון). זה לא מושלם, אבל בנקודה זאת היה נראה לי שכדאי להניח לשיר.

*

נַחְלִיאֵלִי עַל לִימוֹן

מִקָּרוֹב נִשְׁמָע

שִׁיר צִפּוֹר אַחֶרֶת

 

1108_haiku_newsletter

ירח חסר בחיפה

לא אחת אנו תוהים מיהם, בהכללה, קוראי ההייקו בעברית. לכאורה התשובה פשוטה: הם חלק מקבוצת קוראי השירה. אבל נראה שהעניין יותר מורכב. מתגובות רבות של משוררים וקוראי שירה (ואלו שתי קבוצות כמעט חופפות בימינו) נוצר לפעמים הרושם שמקוראי שירה "רגילה", הייקו רחוק יותר – ולא פחות – מאשר פרוזה. לקוראי שירה רגילה קל יותר לפעמים להבין פרוזה מפני שהיא לא מערערת על הרגלי קריאת השירה שלהם. היא משהו אחר. הייקו, מצד שני, נראה כמו שירה אבל פועל ומפעיל אחרת – לפעמים אחרת לגמרי.

מסיבה זאת נראה, אולי, שרבים מקוראי הייקו אינם קוראי שירה מורגלים. הם אנשים שבעבורם הייקו הוא חלק מתרגול כלשהו. הם לא מתייחסים להייקו כאל פעולה בתוך שדה התרבות, אלא כמשהו שקרוב יותר למדיטציה. לקוראי שירה "רגילה" קשה מאוד לפעמים להבין שהייקו היא שירה שהמילים בה לא מבקשות המון תשומת לב (בניגוד לשיר בעל מרקם צפוף, כמו סונט של שייקספיר למשל), אלא מבקשות הבנה, הפנמה, ואז "הפניית מבט" מהשיר אל המציאות בניסיון לשִחזור של רגע מסוים, "תמונה" מסוימת, שהביאה לכתיבת השיר אבל השיר מתאר אותה רק ברמז. אם תחשבו על אוקיינוס, שיר רגיל דומה לו – מרקם צפוף של חיות, מים, צמחים… הייקו דומה יותר לשלט שכתוב עליו "אוקיינוס". אלו שני דברים שונים, ודווקא קרבתם מדגישה את השוני.

*

עניין זה ורבים אחרים יידונו במפגש ירח חסר הקרוב בחיפה – היכן אם לא במוזיאון טיקוטין – שיתרחש ב-23 בחודש זה. לפרטים נוספים ראו כאן.

בהזדמנות זאת נאמר כי אנו שמחים להגיע ולשוחח עם קוראים במידת האפשר. לא נוכל תמיד להיענות ולרוב לא נוכל לבוא בהרכב מלא, אבל אם יש חוגי קוראים וכדומה המתעניינים בהייקו, אנא צרו אתנו קשר במייל haikuinhebrew@yahoo.com.

1860176c-4535-4446-a5ad-4db24e68c83d.

אף יותר

15-crumpled-paper-texture

קִמְטֵי הַתְּמוּנָה

מְקָרְבִים אֶת פְּנֵיהֶם

אַף יוֹתֵר

 

השיר הזה, שאיני יודע מי כתב אותו ופורסם בספר "קֹמֶץ" פשוט מאוד. אבל מה מתואר כאן? בתחילה הבנתי כך: השיר מתאר תצלום מקומט של שני ראשים (או יותר). העובדה שיש קיפולים בתצלום גורמת לפני המצולמים בה להתקרב זה לזה. זו התקרבות על ציר רוחבי.

(ואפשר לשאול: הקימוט, מה גרם לו? הזנחה? "הזמן"? מישהו מעך את זה בכעס פעם אבל לא זרק לפח? ומה היחס בין המשורר והמצולמים?)

אבל אפשר גם לקרוא כך: זה שיר על תמונה מקומטת שאיננו יודעים מה מצולם בה. המילה "מקרבים" מתייחסת לאנשים שצופים בה. כאילו נכתב: קמטי התמונה. [המתבוננים בתצלום] מקרבים את פניהם אל הנייר המודפס. זו התקרבות פנימה. ואפשר גם: בגלל התמונה וקמטי התמונה המתבוננים בה מקרבים את פניהם זה לזה.

מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שההתקרבות נולדת מקימוט. בניגוד לתעשיית הפרסומת שאנו מוצפים בה, שאמורה לקרב אותנו אל תמונות בגלל שהן חלקות, נוצצות, זוהרות. למען האמת, כפי שהראה לפני כחצי מאה ג'ון ברג'ר, שהלך לעולמו לפני כמה ימים בגיל 90, הן מרחיקות אותנו בהיותן פועלות על רצון לעורר קנאה במצולמים. רכישת המוצר אמורה "לפצות" על הקנאה כי אם יהיה לך המוצר יקנאו אחרים גם בך.

את השיר אפשר גם לקרוא כאילו אמר: הקמטים " מזקינים" אותם ומקרבים את פניהם אֵלַי, הכותב, אף יותר.

היפה בשיר הוא שכל הקריאות האלה דומות, ויכולות גם להתקיים בעת ובעונה אחת. גם המצולמים מתקרבים זה לזה על מישור התמונה, וגם המתבוננים בתמונה מתקרבים אל התצלום, גם המשורר מתקרב. והשיר אומר "אף" – כלומר, מדובר על קִרבה וקִרבה יתרה. זה היה קרוב מלכתחילה.

אולי זה העניין בהייקו? לקרב את הקרוב אף יותר?

חלק מהשיר (כמו בהייקו) לא כתוב על הדף. כי מי שהשיר מדבר אליו (המילים המובאות כאן הן ביטוי לכך שהשיר מדבר אלי) מתקרב אל "התמונה" ואל "פניהם" גם בלי לראות מה מצולם ובלי לראות מי מתבונן בתצלום. והרי זה ככה תמיד בקריאה: אנו מתקרבים אל דמות ברומן או אל קול בשיר מבלי לראותה. אני מרגיש קרוב אל התמונה הזאת ואל "פניהם" הגם שלא פגשתים ואיני יודע עליהם דבר. מלבד מה שהשיר אומר: פָּנים, קמטים, תמונה.

הכוס והגשם (ספר חדש!)

lk

בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש של ליאת קפלן, "כאן בתוך כאן" (הוצאת עולם חדש), הַמְּלֻוֶּה בתצלומיו של אדם סולד, שהם עניין לרשימה אחרת. הספר כולו הייקו, זולת שיר ארוך אחד בסופו. אולי אפשר להתחיל מעטיפת הספר. במבט ראשון זה אוסף יפה של נוצות מפוזרות. אבל ציפורים מגיעות למצב כזה בסוף חייהן. למשל, אחרי שציפור טרף מורטת אותן לפני אכילתן. לא שאלתי את המשוררת על ההקשר של התצלום, אבל אני רואה בו שילוב של שתי נימות – עדינות הנוצה, כאב המריטה. אולי זה המקום להעיר – אני ערכתי את הספר, אבל כפי שקורה תמיד רק עכשיו, אחרי שהוא יצא, אני יכול לקרוא אותו כקורא. זה מעבר מוזר מאוד, שלא זה המקום להרחיב עליו. אולי הוא דומה להבדל בין האופן שבו מאמן כדורסל רואה משחק, ובין אותו מאמן כדורסל שיורחק מהמגרש וייאלץ לעלות מהקווים ומהדרמה של המעורבות אל היציע ומשם ליהנות מהמשחק.

ובכן, מהיציע אעיר רק על שיר אחד, הראשון. אבל הדברים שאפשר לומר ביחס אליו נכונים לעוד שירים בספר.

גֶּשֶׁם עַל מִרְפֶּסֶת

לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ

כּוֹס הַקָּפֶה רֵיקָה

התמונה פשוטה מאוד. בראש ובראשונה השיר פותח את הספר בהצעה לעצירה. ישיבת האישה שם היא ישיבה שקשה לשלב בתוכה ספר או מחברת (קריאה או כתיבה). קשה לראות שם ספר או מחברת כי השיר מזכיר את הכוס, ושותק ביחס למה שיש שם עוד, אולי. אם כך, השיר הראשון יוצר מעין תמונת ראי הפוכה ביחס לכל קורא או קוראת: אפשר ממש לחוש בזה אם תשבו בגשם – שיבוא, בקרוב – ותשעינו את לחייכם על ידכם כשהשיר הזה מולכם. השיר, במילים אחרות, הוא שיר ראשון שכבר יודע: ביד הקורא יש משהו שבידי כבר אין. אצלי כבר רֵיק.

השורה הראשונה והשלישית דומות יותר משנדמה. שתיהן עוסקות בנוזלים ניגרים ובכלי אגירה. כלי המרפסת השטוח שאינו ערוך לאגירה והכוס שלאגירה נועדה, אך הנה, התרוקנה, כאחותה, המרפסת. הגשם יורד על המרפסת ומן הסתם ברובו מתנקז ממנה. הקפה ניגר מהכוס – אל הגוף או אל הכיור. השיר מעורר שפע אבל עתידו התרוקנות.

ושם, בין ההתמלאות של הגשם אל הכלי הפתוח של המרפסת ובין ההתרוקנות, שכבר תמה, של הכוס, יושבת מישהי. אולי המשוררת. השיר יוצר מין מכונה כזאת: מצד אחד שלה נכנסים מֵי גשמים, ומצד שני שלה יוצא קפה. יש טרנספורמציה (לא פיזיקלית, לא סיבה ותוצאה) של גשם קריר למשקה חם. הגשם והקפה הם גם חיבור של שתי איכויות של זמן: הגשם המחזורי, פעם בשנה, מול כוס הקפה היומיומית. הגשם הגדול מול כוס אחת. הגשם שחלקו מתבזבז על המרפסת, הקפה שנשפך אולי. או שנשתָה. הגשם שיביא צמיחה בעולם שמעבר למרפסת; הקפה שאולי עוד מעורר ואולי כבר פגה השפעתו מזמן. היחסים ביניהם לא סגורים. העניין הוא שיש יחסים. שיחה.

ובאמצע, בין מים למים, ממש כמו אי – יושבת "היא". "לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ". כמה זה מוזר, שני המפּיקים האלה הרומזים לשייכות. הלחי שלה ביד שלה. והרי זה לא כמו המשפט "המכונית שלה בחנייה שלה". כאן זה יותר כמו "היא בתוך עצמה", או "מים בתוך מים" (או ל"כאן בתוך כאן" של כותרת הספר). התנועה ב"אי" היא מעגלית, והזמן הוא הווה מתמשך. אבל כאן מתברר – וזה יפה כל כך – שהיד המחזיקה את הלחי מתנהגת כמו הגשם והקפה: אלו שני אברים שונים, שבאים במגע. נכון שהגשם של השיר הזה לא הוכן הקפה של השיר, אבל הקפה הוכן ממים, שהם "קרובי המשפחה" של הגשם על המרפסת. השיר, שאולי עוסק ברגע ארוך של שתיקה ואפילו אלם, הוא התך המחבר בין הפְּנים והחוץ. היד מחזיקה את הלחי אולי בלא דיבור, אך הכוס והגשם כבר שקועים בשיחה. ועוד מעט היא תראה את זה.

ד"ב

woman-at-a-window-1872

דגא, אישה ליד חלון, 1872, The Courtauld Gallery, London, UK