חדר עבודה: תיאור של עריכת שיר

מובא כאן תיאור של עבודה (עריכה עצמית) על שיר הייקו. התהליך המתואר כאן ארך דקות ספורות, הגם שבתיאורו בכתב הוא עלול להיראות כמשהו ממושך. בפועל מדובר בתהליך מאוד מהיר ואינטואטיבי של מחיקות ותיקונים. אולי יהיה בכך עניין למישהו מן הקוראים או הכותבים. התהליך הזה אינו מתרחש תמיד, ויש שירים שנכתבים שלמים לגמרי, או שלמים יותר.

*

השיר שכתיבתו תתואר כאן נכתב במכונית, רגע אחרי שהחניתי ודוממתי את המנוע. מולי, מבעד לחלון הקדמי הנקי מגשם, עמד נחליאלי על ענף של עץ לימון.

אחרי רגע, מבעד לחלון הימני הפתוח למחצה של המכונית, שמעתי שיר מסתלסל של ציפורים. איני יכול לזהות את הציפורים על פי השיר. היו שם שתיים ששוחחו. השיר התחיל מקִרבת הנחליאלי לפרי הלימון הגדול. הרגע היה עניין של צבעים וצורות, צהוב-ירוק מול שחור-לבן. גם כמילים, נדמה לי, שתי המילים האלה, לימון ונחליאלי, כמעט תוססות למגע. חיבור הצבעים, העובדה שהציפור היתה קטנה יותר מהפרי… כל זה לא התנסח לי, אבל נכח שם באופן מידי.

הנוסח הראשון של השיר שנרשם בפנקס היה:

נחליאלי בעץ לימון

מן הצד אני שומע

שירת ציפורים אחרות

את הגשם והאוויר החורפי לא יכולתי להכניס לשיר. תהיתי אם האור, האוויר וריח הגשם יכולים לעלות מהמילה "נחליאלי". אולי לא, אבל אין ברירה. מעבר לזה, זהו שיקוף נאמן של "רגע ההייקו", אבל השיר היה ארוך מדי. איני מקפיד באדיקות על משקל ה-5/7/5 היפני, אבל כאן נוצרה "מפלצת" של 8/8/8, 24 הברות, וזה יותר מדי. בנוסף, המילה "בעץ", שהיתה אמורה לשקף את הימצאות הציפור כשהיא אפופה בענפים אינה מדויקת. היא יכולה לצייר תמונה של ציפור בתוך גזע חלול. לכן – "על העץ". אופציות אחרות כמו "על ענף לימון" נזנחו מיד. הצירוף "ענף לימון" נראה מגושם, מעין מטפורה עקומה.

הפּשרה היתה לוותר על המילה "עץ" ולהשאיר "לימון" בתקווה שהעץ יעלה אצל הקורא מהפרי, במעין צמיחה הפוכה. הבעיה עם "לימון" היא שהיא יכולה לסמן את הפרי ואת העץ, ובעברית מדוברת היא מסמנת את הפרי יותר מאשר את העץ, ואולי מישהו ידמיין את התמונה כלימון על שולחן ועליו הציפור, וזה כבר כמעט סוריאליסטי ולא רצוי. מצד שני יכול להיווצר כאן "רווח צדדי" אם התמונה שתעלה היא של הציפור על הפרי המחובר לעץ, הגם שזה לא מה שראיתי. לכן סיכמתי עם עצמי על "נחליאלי על לימון". אולי ה"עץ" יחזור לשורה באחד הימים.

המילה "נחליאלי" היא ארוכה מצד אחד (4 הברות), אבל אי אפשר לוותר עליה ולוּ מהסיבה שהיא "מילת עונה" ישראלית מובהקת.

השורה השנייה היתה בעייתית יותר. הנוסח המקורי "מן הצד אני שומע" שם דגש רב מדי על ה"אני". התמונה שנוצרת היא של אדם מוקף ציפורים. אבל לא זאת היתה ההרגשה ברגע ההייקו: לא שמתי לב לעצמי במכונית. לא "נעלמתי" (גם זה יכול לקרות לפעמים) אבל היתה תחושה חולפת של איזון או שוויון בין היושב במכונית ובין שתי הציפורים, הנראית והנשמעת. שיניתי את זה ל"מן הצד נשמעת" ואז ל"מן הצד נשמע" (לשם הקיצור). באותו העלם תיקנתי את השורה השלישית ללשון יחיד. השורה השלישית שהיתה במקור "שירת ציפורים אחרות" הפכה ל"שירת ציפור אחרת", הגם שהיו שם שתי ציפורים בדיאלוג. ההפסד של הדיאלוג היה סביר לאור הרווח של קיצור השיר. בנוסף" המילה "ציפורים" לא מוגדרת, ויכולה בקלות להיתפס כקבוצה גדולה. מוטב להפוך שתיים לאחת, ולמנוע הפיכת שתיים לעשרים-שלושים אצל הקורא.

בתיקון מהיר נוסף שיניתי את "שירת" ל"שיר". זה קצר יותר ושקול במשמעות.

עכשיו השיר הפך ל:

נחליאלי על לימון

מן הצד נשמע

שיר ציפור אחרת

זה עדיין לא 5-7-5, אבל "מפלצת" ה-8/8/8 התכווצה קצת. אגב, זה מה שטוב בכל צורה, בתבנית שירית: היא מחייבת לחשוב מחדש על המילים הראשונות, וגם אם לא מצליחים להגיע לדרישת הצורה, התהליך שהצורה מעוררת יכול להיות מעניין ולשפר את השיר.

הסתכלתי על "מן הצד". מצד אחד זה היה בדיוק הרגע, אבל הבנתי שמבחינת השיר והקריאה בו זה עמום, ובעיקר לא חשוב. ואם זה היה מאחור? ואם זה מהצד השני? הצד היה גבוה קצת, ולרגע חשבתי להחליף ל"מגבוה נשמע", אבל הקונוטציה ה"מונותאיסטית" גנזה את הרעיון הזה באִבּו. זה היה מוסיף פתוס בלתי אפשרי להייקו.

חזרתי בזיכרון אל רגע ההייקו. הבנתי שהעניין היה פחות הכיוון, ויותר הקִרבה. מי שיקרא לא יידע אמנם למקם את הקול, ויצטרך לשמוע את זה כרצונו, אבל לפחות שרטטתי "מעגל" של מרחק, שגם אם הוא לא מוגדר הוא יוצר יחסי קרבה. השורה הפכה ל"מקרוב נשמע". השימוש בסביל (נשמע) תיאר נכון יותר את הרגע, שהוא רגע של קליטה.

השורה השלישית היתה עכשיו "שיר ציפור אחרת". שקלתי להפוך את "אחרת" ל"אחר" ובכך הייתי מקבל 5 הברות. אבל יש משהו מלאכותי בצורת הזכר לציפור (הגם שבמקרא היא קיימת, למשל "כצִפּוֹר בודד על גג"), והנחתי לה להיות נקבה. אילו הייתי משנה ל"שיר ציפור אחר" המשמעות היתה נפתחת לכיוון שאינו רצוי לי – ה"אחר" היה מוסב גם על ה"שיר", וזה לא משהו שרציתי לרמוז. בהיסוס בין המשקל למשמעות גברה המשמעות די בקלות.

לבסוף, נותרה המילה "שיר". מה טוב יותר, "קול ציפור" או "שיר ציפור"? אין לי תשובה ברורה. המילה "שיר" יכולה להיקרא כטעונה מדי, אבל מצד שני יש לה "אליבי" בהיותה מילה פשוטה ושגורה מאוד. מה שהכריע את ההתלבטות היתה המציאות, הרגע: זה היה שיר ממש, ולא ציוץ, קרקור וכדומה.

הנוסח האחרון, לעת עתה לפחות, היה כדלהלן. המשקל נותר לא תקני: 7/5/6 ("ציפור אחר" היה יוצר 7/5/5, שנותן 17 הברות, אך לא בסדר הנכון). זה לא מושלם, אבל בנקודה זאת היה נראה לי שכדאי להניח לשיר.

*

נַחְלִיאֵלִי עַל לִימוֹן

מִקָּרוֹב נִשְׁמָע

שִׁיר צִפּוֹר אַחֶרֶת

 

1108_haiku_newsletter

ירח חסר בחיפה

לא אחת אנו תוהים מיהם, בהכללה, קוראי ההייקו בעברית. לכאורה התשובה פשוטה: הם חלק מקבוצת קוראי השירה. אבל נראה שהעניין יותר מורכב. מתגובות רבות של משוררים וקוראי שירה (ואלו שתי קבוצות כמעט חופפות בימינו) נוצר לפעמים הרושם שמקוראי שירה "רגילה", הייקו רחוק יותר – ולא פחות – מאשר פרוזה. לקוראי שירה רגילה קל יותר לפעמים להבין פרוזה מפני שהיא לא מערערת על הרגלי קריאת השירה שלהם. היא משהו אחר. הייקו, מצד שני, נראה כמו שירה אבל פועל ומפעיל אחרת – לפעמים אחרת לגמרי.

מסיבה זאת נראה, אולי, שרבים מקוראי הייקו אינם קוראי שירה מורגלים. הם אנשים שבעבורם הייקו הוא חלק מתרגול כלשהו. הם לא מתייחסים להייקו כאל פעולה בתוך שדה התרבות, אלא כמשהו שקרוב יותר למדיטציה. לקוראי שירה "רגילה" קשה מאוד לפעמים להבין שהייקו היא שירה שהמילים בה לא מבקשות המון תשומת לב (בניגוד לשיר בעל מרקם צפוף, כמו סונט של שייקספיר למשל), אלא מבקשות הבנה, הפנמה, ואז "הפניית מבט" מהשיר אל המציאות בניסיון לשִחזור של רגע מסוים, "תמונה" מסוימת, שהביאה לכתיבת השיר אבל השיר מתאר אותה רק ברמז. אם תחשבו על אוקיינוס, שיר רגיל דומה לו – מרקם צפוף של חיות, מים, צמחים… הייקו דומה יותר לשלט שכתוב עליו "אוקיינוס". אלו שני דברים שונים, ודווקא קרבתם מדגישה את השוני.

*

עניין זה ורבים אחרים יידונו במפגש ירח חסר הקרוב בחיפה – היכן אם לא במוזיאון טיקוטין – שיתרחש ב-23 בחודש זה. לפרטים נוספים ראו כאן.

בהזדמנות זאת נאמר כי אנו שמחים להגיע ולשוחח עם קוראים במידת האפשר. לא נוכל תמיד להיענות ולרוב לא נוכל לבוא בהרכב מלא, אבל אם יש חוגי קוראים וכדומה המתעניינים בהייקו, אנא צרו אתנו קשר במייל haikuinhebrew@yahoo.com.

1860176c-4535-4446-a5ad-4db24e68c83d.

אף יותר

15-crumpled-paper-texture

קִמְטֵי הַתְּמוּנָה

מְקָרְבִים אֶת פְּנֵיהֶם

אַף יוֹתֵר

 

השיר הזה, שאיני יודע מי כתב אותו ופורסם בספר "קֹמֶץ" פשוט מאוד. אבל מה מתואר כאן? בתחילה הבנתי כך: השיר מתאר תצלום מקומט של שני ראשים (או יותר). העובדה שיש קיפולים בתצלום גורמת לפני המצולמים בה להתקרב זה לזה. זו התקרבות על ציר רוחבי.

(ואפשר לשאול: הקימוט, מה גרם לו? הזנחה? "הזמן"? מישהו מעך את זה בכעס פעם אבל לא זרק לפח? ומה היחס בין המשורר והמצולמים?)

אבל אפשר גם לקרוא כך: זה שיר על תמונה מקומטת שאיננו יודעים מה מצולם בה. המילה "מקרבים" מתייחסת לאנשים שצופים בה. כאילו נכתב: קמטי התמונה. [המתבוננים בתצלום] מקרבים את פניהם אל הנייר המודפס. זו התקרבות פנימה. ואפשר גם: בגלל התמונה וקמטי התמונה המתבוננים בה מקרבים את פניהם זה לזה.

מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שההתקרבות נולדת מקימוט. בניגוד לתעשיית הפרסומת שאנו מוצפים בה, שאמורה לקרב אותנו אל תמונות בגלל שהן חלקות, נוצצות, זוהרות. למען האמת, כפי שהראה לפני כחצי מאה ג'ון ברג'ר, שהלך לעולמו לפני כמה ימים בגיל 90, הן מרחיקות אותנו בהיותן פועלות על רצון לעורר קנאה במצולמים. רכישת המוצר אמורה "לפצות" על הקנאה כי אם יהיה לך המוצר יקנאו אחרים גם בך.

את השיר אפשר גם לקרוא כאילו אמר: הקמטים " מזקינים" אותם ומקרבים את פניהם אֵלַי, הכותב, אף יותר.

היפה בשיר הוא שכל הקריאות האלה דומות, ויכולות גם להתקיים בעת ובעונה אחת. גם המצולמים מתקרבים זה לזה על מישור התמונה, וגם המתבוננים בתמונה מתקרבים אל התצלום, גם המשורר מתקרב. והשיר אומר "אף" – כלומר, מדובר על קִרבה וקִרבה יתרה. זה היה קרוב מלכתחילה.

אולי זה העניין בהייקו? לקרב את הקרוב אף יותר?

חלק מהשיר (כמו בהייקו) לא כתוב על הדף. כי מי שהשיר מדבר אליו (המילים המובאות כאן הן ביטוי לכך שהשיר מדבר אלי) מתקרב אל "התמונה" ואל "פניהם" גם בלי לראות מה מצולם ובלי לראות מי מתבונן בתצלום. והרי זה ככה תמיד בקריאה: אנו מתקרבים אל דמות ברומן או אל קול בשיר מבלי לראותה. אני מרגיש קרוב אל התמונה הזאת ואל "פניהם" הגם שלא פגשתים ואיני יודע עליהם דבר. מלבד מה שהשיר אומר: פָּנים, קמטים, תמונה.

הכוס והגשם (ספר חדש!)

lk

בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש של ליאת קפלן, "כאן בתוך כאן" (הוצאת עולם חדש), הַמְּלֻוֶּה בתצלומיו של אדם סולד, שהם עניין לרשימה אחרת. הספר כולו הייקו, זולת שיר ארוך אחד בסופו. אולי אפשר להתחיל מעטיפת הספר. במבט ראשון זה אוסף יפה של נוצות מפוזרות. אבל ציפורים מגיעות למצב כזה בסוף חייהן. למשל, אחרי שציפור טרף מורטת אותן לפני אכילתן. לא שאלתי את המשוררת על ההקשר של התצלום, אבל אני רואה בו שילוב של שתי נימות – עדינות הנוצה, כאב המריטה. אולי זה המקום להעיר – אני ערכתי את הספר, אבל כפי שקורה תמיד רק עכשיו, אחרי שהוא יצא, אני יכול לקרוא אותו כקורא. זה מעבר מוזר מאוד, שלא זה המקום להרחיב עליו. אולי הוא דומה להבדל בין האופן שבו מאמן כדורסל רואה משחק, ובין אותו מאמן כדורסל שיורחק מהמגרש וייאלץ לעלות מהקווים ומהדרמה של המעורבות אל היציע ומשם ליהנות מהמשחק.

ובכן, מהיציע אעיר רק על שיר אחד, הראשון. אבל הדברים שאפשר לומר ביחס אליו נכונים לעוד שירים בספר.

גֶּשֶׁם עַל מִרְפֶּסֶת

לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ

כּוֹס הַקָּפֶה רֵיקָה

התמונה פשוטה מאוד. בראש ובראשונה השיר פותח את הספר בהצעה לעצירה. ישיבת האישה שם היא ישיבה שקשה לשלב בתוכה ספר או מחברת (קריאה או כתיבה). קשה לראות שם ספר או מחברת כי השיר מזכיר את הכוס, ושותק ביחס למה שיש שם עוד, אולי. אם כך, השיר הראשון יוצר מעין תמונת ראי הפוכה ביחס לכל קורא או קוראת: אפשר ממש לחוש בזה אם תשבו בגשם – שיבוא, בקרוב – ותשעינו את לחייכם על ידכם כשהשיר הזה מולכם. השיר, במילים אחרות, הוא שיר ראשון שכבר יודע: ביד הקורא יש משהו שבידי כבר אין. אצלי כבר רֵיק.

השורה הראשונה והשלישית דומות יותר משנדמה. שתיהן עוסקות בנוזלים ניגרים ובכלי אגירה. כלי המרפסת השטוח שאינו ערוך לאגירה והכוס שלאגירה נועדה, אך הנה, התרוקנה, כאחותה, המרפסת. הגשם יורד על המרפסת ומן הסתם ברובו מתנקז ממנה. הקפה ניגר מהכוס – אל הגוף או אל הכיור. השיר מעורר שפע אבל עתידו התרוקנות.

ושם, בין ההתמלאות של הגשם אל הכלי הפתוח של המרפסת ובין ההתרוקנות, שכבר תמה, של הכוס, יושבת מישהי. אולי המשוררת. השיר יוצר מין מכונה כזאת: מצד אחד שלה נכנסים מֵי גשמים, ומצד שני שלה יוצא קפה. יש טרנספורמציה (לא פיזיקלית, לא סיבה ותוצאה) של גשם קריר למשקה חם. הגשם והקפה הם גם חיבור של שתי איכויות של זמן: הגשם המחזורי, פעם בשנה, מול כוס הקפה היומיומית. הגשם הגדול מול כוס אחת. הגשם שחלקו מתבזבז על המרפסת, הקפה שנשפך אולי. או שנשתָה. הגשם שיביא צמיחה בעולם שמעבר למרפסת; הקפה שאולי עוד מעורר ואולי כבר פגה השפעתו מזמן. היחסים ביניהם לא סגורים. העניין הוא שיש יחסים. שיחה.

ובאמצע, בין מים למים, ממש כמו אי – יושבת "היא". "לֶחְיָהּ בְּיָדָהּ". כמה זה מוזר, שני המפּיקים האלה הרומזים לשייכות. הלחי שלה ביד שלה. והרי זה לא כמו המשפט "המכונית שלה בחנייה שלה". כאן זה יותר כמו "היא בתוך עצמה", או "מים בתוך מים" (או ל"כאן בתוך כאן" של כותרת הספר). התנועה ב"אי" היא מעגלית, והזמן הוא הווה מתמשך. אבל כאן מתברר – וזה יפה כל כך – שהיד המחזיקה את הלחי מתנהגת כמו הגשם והקפה: אלו שני אברים שונים, שבאים במגע. נכון שהגשם של השיר הזה לא הוכן הקפה של השיר, אבל הקפה הוכן ממים, שהם "קרובי המשפחה" של הגשם על המרפסת. השיר, שאולי עוסק ברגע ארוך של שתיקה ואפילו אלם, הוא התך המחבר בין הפְּנים והחוץ. היד מחזיקה את הלחי אולי בלא דיבור, אך הכוס והגשם כבר שקועים בשיחה. ועוד מעט היא תראה את זה.

ד"ב

woman-at-a-window-1872

דגא, אישה ליד חלון, 1872, The Courtauld Gallery, London, UK

 

העוגן

img_2946

קלוד מונה, שלושה עצי צפצפה, מזג אוויר אפור, 1891, מוזיאון תל אביב לאמנות

 

חלק מהתגובות על "יותר חלונות מבית" של גארי הותם, גם כשהיו מחממות לב, הביאו אותי לתחושה שאני מבין מה הקושי בהייקו לקורא הפרוזה ולעתים גם לקורא השירה ה"סטנדרטית". אם לומר זאת בשורה אחת, זהו הקושי לקרוא בין השורות. "לקרוא בין השורות" נשמעת כקלישאה, אבל בהייקו הקריאה בין השורות היא עניין מאוד מעשי ושגרתי ולא מטפורה ל"הבנה של כוונה נסתרת". העניין אינו בכוונות נסתרות, אלא בהקשר ובעוד פרטי עולם שלא נאמרו. אין הכרח לחפש מה שיש בין השורות ואפשר להניח להייקו לפעול באופן רגעי ולתת לו לפוג, וזה בסדר. אבל אם רוצים לשהות בו עוד, זה מה שהוא יכול לאפשר.

אפשר להסביר את זה בעזרת הציור הזה של קלוד מונה, התלוי במוזיאון תל אביב לאמנות.

כותרת הציור, וגם הנוכחות הפשוטה שלו, עוסקת בשלושה עצים. קריאה רגילה, גם קריאה של שירה "רגילה", מבקשת את מה שנראה מובן מאליו – להתמקד בעיקר, במה שֶיש. העיקר כאן הוא שלושה עצי צפצפה גדולים. כל השאר – רקע שלכאורה אפשר להתעלם ממנו, והוא רק ממלא את המרווחים.

מה שהייקו מבקש, ובמובן זה ציורו של מונה הוא הייקו, הוא לראות את העצים אבל גם לראות בין העצים. כותרת הציור, הנושא שלו, שלושת העצים – חשובים. אבל הם לא כל התמונה. נדרש כאן ריכוז של המבט – ואז הרפייתו. זה מתבטא ממש בפעולת העיניים. אם תדמיינו את העיניים המתמקדות ואז עוזבות, ותחשבו על המחשבה כפועלת כך, תבינו איך אפשר לקרוא הייקו, וגם יצירות אחרות שיש בהן מרוּח ההייקו.

שלושת העצים הם גם שלושה גיבורים של הציור, אבל גם אמצעי לפתיחת הרווח שביניהם ובין צדי הבד. מבעד לעצים רואים עוד עצים. ועוד מרווחים. פתאום עולה שאלת תם, וזהו מהרגעים שקריאת הייקו מחפשת: מי אמר ששלושת העצים שבכותרת הם שלושת העצים שבחזית? אולי אלו שלושת העצים שבין העץ השמאלי והעץ השני משמאל? ואולי שלושת העצים שנמצאים עוד מישור אחד רחוק יותר, אחד בשמאל, כתם ירוק גדול, ושני כתמים ירוקים קטנים יותר לצדו? ברור שמונה התכוון לשלושה בחזית, אבל ברור גם שהוא רוצה לאפשר לנו לראות שיש עוד, שגם הרקע חשוב. והרי אם מונה היה הולך קצת הלאה היו העצים הגדולים הופכים לרקע.

הציור מראה עוד דברים. מי שיביט בעצים כמשהו שרואים את כולו יפספס. "בין השורות" משמעו כאן גם מתחת לאדמה, מעל לקצה הצמרת, בשיחה שבין העלווה שעל הגזעים, כמעין ריצ'רץ' שאין לסוגרו. נקודות המגע בין העצים, האדמה והשמַים אינן סוף העצים. האור נספג בעצים, כמו המינרלים והמים שמתחת. העצים הם לגמרי חלק מהאדמה, מהמים ומהשמַים ולכן הציור הזה הוא לא על עצים אלא על האורגניזם אֲדָמָעֵצימַיִםשָמַים. מונה רומז לזה בכך שהוא חותך את העצים בראשם וממזג אותם בשורשיהם עם האדמה. הם הופכים להצבעה הלאה, לתהליך, ולא לאובייקט שנתוּן כל-כולו למבט. ואם אנו נתונים להשפעה המכשפת על הרקע הסגול-אפור, הרי שגם העצים נמצאים בתוך זה וקולטים את זה. אנו במבט ובנשימה, העצים בפוטוסינתזה וביניקת שורשים. יש רווח גם בין האדם והעץ, אבל מונה מצליח לאפוף את שניהם באוויר אחד. במילה הארוכה שציינתי קודם אפשר לכלול גם את המילה "אדם" ברישא.

ככה עובדות שלוש שורות של הייקו: השורות נמצאות שם כשלושה עצים והן חשובות. כמו שלושת העצים. אבל מי שישכח מה שיש שם עוד, מה שהיה שם לפני ויהיה שם אחרי, מה שהשיר לא אמר אבל בלי ספק הוא חלק ממנו (ואין צורך ב"פרשנות" כדי לטעון שעץ קשור לאור. זאת המציאות הפשוטה) יראה רק חלק קטן. כל מה שצריך לזכור הוא, שהמילים בשיר לא אומרות הכול. כל מה שצריך לשאול מול הייקו זה בעצם: מה יש כאן עוד, שלא מצא ביטוי במילים המודפסות? מה הוא רצה (היא רצתה) לומר עוד, אך לא כתב/ה?

כדי לשאול את השאלה הזאת, אנו זקוקים לאיזה עוגן מילולי. ההייקו הוא העוגן זה. אבל העוגן מחובר לספינה, והיא – לים. וכו'.

 

*

בהזדמנות זאת נזכיר שני אירועים קרובים: ביום רביעי, 28.9 ב-20:00 ב"מילתא" ברחובות על ספרו של גארי הותם, ולמחרת ב-29.9 ב-19:00 ב"סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב, על הספר הנ"ל ועל "אלה כרגע חיי". הכניסה חופשית.

למה הייקו?

למה הייקו? מי צריך את זה כאן והיום? שאלות כאלה נשאלות מאז יצא "יותר חלונות מבית" של גארי הותם. אלו שאלות טובות. הצורך בדבר חדש (לרוב הקוראים) אינו מובן מאליו. אנסה להסביר בקצרה מה מציע הייקו, שנדמה לי שאנשים רבים יכולים לקבל. ואין צריך להיות "קורא שירה" כדי לקבל את זה. שירה היא למעטים. ההייקו פתוח לכל קורא.

כדי לענות לשאלה "מדוע הייקו" כדאי לומר, בקצרה, ומבלי להתיימר להציע רשימה ממצה, מהן התכונות המובהקות של הז'אנר הזה. הייתי מציע את שמונה הנקודות הבאות:

  1. טבע. הייקו נוטה להרגיש בנוח בטבע (אם כי יש הייקו של בית ועיר). הוא כולל את הטבע האנושי כחלק של הטבע. הטבע שהייקו פונה אליו אינו מן הסוג הרומנטי הנשגב. זה יכול להיות גם עץ בחצר.
  2. זמן. הייקו קשוב מאוד לזמן בשני מובנים: עונות השנה (כידוע הוא מכיל באופן מסורתי "מילת עונה"), אבל גם לזמן הרגעי של התרחשויות חולפות בחיים. הרגע מתרחש בעונה מסוימת; הוא רגע של קיץ אבל הוא קרה ממש עכשיו.
  3. תשומת לב. כדי להבחין בזמן החולף, יש להאט. כדי להבחין בתנודת כנף של ציפור בקיץ יש להיות פחות בתנועה מהכנף, בעיקר תנועה במובן המחשבתי.
  4. זיקה. עניינו העיקרי של הייקו הוא זיקות. בין דבר לדבר בעולם – לרבות בין הכותב לדבר. הייקו הוא ביטוי של חיבור בין אדם ל-.
  5. מסורת. כל הייקו הוא שונה, אבל חלק ממסורת ארוכה. משוררים שונים מותחים את גבולות המסורת בעוצמות שונות, אבל כל כותב הייקו יודע שניסיון להתחכם מדי לרוח הז'אנר יפרק אותו מיד וייצור משהו אחר. אי אפשר להכין סלט אבוקדו בלי אבוקדו. בניגוד למשורר מערבי, שבכל שיר ממציא את כללי המשחק מחדש, כאן יש מסגרת נוכחת, שאינה רק צורנית אלא גם תוכנית.
  6. שמַים. הייקו מרבה להביט בשמַים. בעיקר בירח, אבל לא רק בו. זהו מבט הרחק, מבט באור, מבט בלילה, מבט ביצורי הלילה, באנשים בין עבודה לשינה.
  7. בעלי חיים. ישנם מאות רבות של הייקו שעניינים בעלי חיים. זה מאפיין שקשור כמובן ל"טבע" (1 לעיל), אבל בעלי החיים בהייקו אינם חלק מתמונת טבע אלא קרובים יותר לדיוקן, כלומר בעלי החיים הם במקרים רבים אישיות, ולא רק חלק מהנוף.
  8. דממה. גם מי שכותב הייקו ביותר מ-17 הברות לא ירחיב מאוד את ההיקף. אני חושב שבעברית נוצרה תחושה ברורה של אורך סביר להייקו, ומעטים ההייקו בעברית שיש בהם יותר משמונה מילים. מילים "חזקות" לא ייכנסו. אין רטוריקה, ואפקטים של מצלול וחרוז הם נדירים בהייקו העברי. הייקו לא יודע ולא רוצה להרעיש.

אלו רק מחשבות ראשונות, ואני מניח שאפשר לשכלל את הרשימה ולהוסיף לה. מה שברצוני לומר הוא, שכל מאפייני ההייקו שמניתי הם בבחינת חוסר לרוב מי שחי כאן בישראל וגם במקומות אחרים בעולם במאה ה-21. ולכן להיות עם הייקו משמעו לקבל אל חיינו הצעות ורגעים של מילוי החוסר הזה. לא אאריך, ואלך לפי הסדר:

  1. טבע. רובנו מנותקים מהטבע. בערים בוודאי, אבל גם בגליל ובנגב מקומות שהם טבע לא מיושב ומעובד הופכים לנדירים יותר ויותר. היופי הטבעי הולך ונכחד. מקומות שהיו פתוחים נחסמים פתאום בחומה; הר שהיה מיוער ננגס בשיני דחפור ומיושר לקראת הרחבת בניה. ההייקו מזכיר לנו עד כמה הטבע הוא בנפשנו. "הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה – / הַמַּיִם בָּאוֹקְיָנוֹס / לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי כָּאן" (גארי הותם, יותר חלונות מבית. גם השירים בהמשך מתוך ספר זה).
  2. זמן. העונות אף הן נדחקות הצידה. הקיץ מבוטל בעזרת מזגנים. החורף – בעזרת מטריות וגגות. הרגעים החולפים מבוטלים מכוח "הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת" (ירמיהו כב, יז). ההייקו מזכיר שיש זמן. כלומר, שהזמן ישנו, ולא חייבים להתעלם ממנו כל הזמן.
  3. תשומת לב. קל לראות ברחוב שהמוני אנשים רוצים להיות מחוברים כמה שיותר זמן לטלפונים שלהם. אפשר לאטום את חלונות האוטובוסים כי כבר לא מביטים מבעד להם. ההייקו מזכיר לנו שיש מה לראות בעולם – שיש עולם! "אוֹר שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִי / לְיַד מַשָּׁאִית מְקֻלְקֶּלֶת / הַנַּהָג יוֹשֵׁב בַּדֶּשֶׁא". כמה נרוויח אם תתקלקל לפעמים המכונית שלנו ונוכל לחכות קצת לגרר. שלא לדבר על חסד הפסקות חשמל וקריסת האינטרנט.
  4. זיקה. חוסר תשומת הלב משכיח את הקשר בין הדברים. זה ניכר גם ברמה הפוליטית שמאפשרת לנו לשכוח את המרחבים הסמוכים כל כך. "חוֹל עַל חוֹל – / הַגַּל הָרִאשׁוֹן מַגִּיעַ / לְטִירַת הַיֶּלֶד". אבל טירת הילד נבנתה מחול שהייתה בו כבר קצת לחלוחית. כלומר היה כבר גל קודם. הגל ההורס חובר אל גל קודם, שהגיע אל החול. וגובה את החול אל הים. הופך את הטירה לחוף. המים והחול ביחד. בתהליך עתיק. הילד חלק מהתהליך הזה. הבית שהוא גר בו. כל מה שהוא יבנה אי פעם.
  5. מסורת. התנערנו מכל המסורות, אבל האם יצרנו מסורת חליפית איתנה? האם חוסר מסורת היא קרקע טובה, בכל תנאי, ליצירה? ודאי לא לכולם. ראו מה קרה למוזיקה הגדולה, הקלסית, משנפסקה.
  6. שמַים. מלבד כמה חובבי אסטרונומיה, מי יצפה במטר המטאוריטים בלילות הקרובים? איזה אוצר נמצא שם מעלינו, וכמה מיהרנו לוותר עליו כמו על גרוטאות. ההייקו מזכיר שהירח הוא דבר מדהים לא פחות מדיסנילנד או קרקס סיני.
  7. בעלי חיים. רוב בעלי החיים המקיפים אותנו הם מוצרים מתים. רובנו רואים יותר תרנגולות קפואות מחיות, יותר פרות מבותרות מפרות גועות. אנו רואים את החיות "דרך הכוונת". עָש הוא "מזיק" שיש להדביר ובזה מתחיל ונגמר העניין בו. זוהי כריתה גדולה בחיי האדם. אלפי שנים חיו בני האדם עם החיות. "חֹם שֶׁל זְרִיחָה / מִשְׁקָלוֹ הַמֵּת / שֶׁל הָעָשׁ".
  8. דממה. דיסקוס מאתר שיפוצים. "קונגו" שובר קירות. מסיבות. אזעקות. מוזיקה בבתי קפה. צפירות של קטנועים. דיבורים בקול בסלולרי. טלוויזיות פתוחות. ויכוחים ברדיו. טרטור מזגנים. ההייקו מציע הקשבה לשקט: "לְיַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ – / הַחֵלֶק מֵהָאוֹקְיָנוֹס / שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ". במסעדות מול חוף הים בתל אביב אי אפשר לשמוע את הים בגלל המוזיקה! ההייקו עצמו הוא חלון הפתוח אל העולם, "האוקיינוס". הוא מאפשר לשמוע משהו. לא את הכול. אבל יש "מאחורי" החלק שאפשר לשמוע עוד רחש מים. ואפשר לנחש אותו. לחשוב עליו. וגם לדעת שהחלק שאי אפשר לשמוע אולי דומה למדי לחלק שאפשר לשמוע. כך שהחלק שאפשר לשמוע הוא מספיק בהחלט.

 

*

אירועים לרגל הקמת "ספרי ירח חסר" ו"יותר חלונות מבית" יתקיימו בתאריכים הבאים (שימו לב: אירוע אחד באוגוסט ושניים בספטמבר). ישתתפו חלק מחברי המערכת בהרכבים משתנים.

25.8.16 בשעה 20:00 ב"מגדלור", תל אביב.

28.9.16 בשעה 19:30 ב"מילתא", רחובות.

29.9.16 בשעה 19:00 ב"סיפור פשוט" בנווב צדק, תל אביב.

exhib_slideshow_exhibition_zeshin_lacquer-paintings_4658

שיבטה זנשין, פרפר על ורד בר, 1885, מוזיאון הונולולו לאמנות

הירח ב"הארץ"

כתבה מעניינת של אלי אליהו התפרסמה היום ב"הארץ" (מוסף "גלריה") על ההוצאה ועל ספרו של גארי הותם. בין השאר מובאת דעתו של מאיר ויזלטיר כי הייקו הוא ז'אנר יפני בלעדי שאי אפשר לכתוב אותו בלשון אחרת (טענה שאי אפשר להתעלם ממנה), ודעה אחרת של אמיר אור. להלן צילום מסך של קטע מהכתבה. (כשדפדפתי בעיתון המודפס לא יכולתי שלא לחשוב על מקום השירה בכלל, והשירה הזאת בפרט, ברצף המייצג את המציאות שלנו – די מדהים לראות כמה אירועי שנאה ואלימות מדווחים בכמה עמודים של עיתון יומי רגיל בישראל. האם יש מקום לשירה על האוקיינוס במקום כזה?)

haaretz