קטגוריה: על הייקו

זה תצלום של עין. חלק של עין מורכבת של קְרִיל. קריל הוא יצור זעיר ממחלקת הסרטנים העילאיים, והם חיים בהמוניהם באוקיינוסים. המסה הכוללת שלהם גדלה מזו של בני האדם, כה רבים הם. כמו זבובים של ים. בני האדם דגים אותם בכמויות עצומות. לפי הערכה אחת, 200 אלף שונה בשנה.

לולי המיקרוסקופ האלקטרוני לא היינו משערים שכך נראית עינו של היצור הזה. עתה, אנו יכולים, כביכול, להישיר אליה מבט. העין המצולמת כבר אינה רואה, כמובן. המיקרוסקופ נמצא מחוץ למים. ובכל זאת אפשר לדמיין אותה מביטה בנו, לתהות מה היתה רואה העין הזאת אילו היה הקריל הזה חי.

מבט ההייקו דומה למבט בעין הזאת. הוא מבט שאינו מתרגם את השכיח לחוסר-חשיבות. רק בגלל שיש כה רבים מהם, אין זה אומר שאין הם נפלאים. זה אומר שיש הרבה מן הפלא, לא להיפך. משום מה אנו חושבים הפוך. לכן אנו מגדירים זהב כיקר מנחושת. אבל אין שום דבר פלאי יותר ביסוד זה ולא במשנהו. יש פשוט פחות זהב באדמה. בינינו, נחושת מתכת יותר יפה מזהב.

מבט ההייקו מתבונן במשהו "משעמם" כביכול כמו קריל, אבל אינו מסתפק בסקירה חטופה של היצור. הוא מבחין במשהו מסוים בתוכו. במקרה זה – בעין. מבט ההייקו מתקרב אל המשהו הזה, ורואה שיש בה משהו שלא היה גלוי.

משהו במשהו כמו גדֵל ונפתח.

כשהדבר "גדל" ו"נפתח", אין זה קורה במציאות ה"קשה" של הקריל או של עינו. זה קורה במבט, בתוך המתבונן. ראייתו טוב יותר משנה את המביט. כל שיר שעובד עלינו עושה זאת קצת.

הקריל הזה לא מביט בנו, ואילו היה יכול לראות לא היה יכול לדעת שהתצלום הזה הוא של עינו, אבל יש בעינו יכולת להגדיל ולפתוח את הנשמה כמו מעט מאוד דברים. מדוע? אולי אין לכך תשובה, אבל אולי יש בכל זאת כמה כיווני מחשבה: א. הדמיון של העין לתופעות אחרות בטבע, כמו כוורת דבורים ופתותי שלג. ב. הסדר הקפדני הזה, מלאכת המחשבת המוקדשת ליצור "פּחוּת". ג. הצבע העמוק. ד. ההבנה שעינינו המתבוננת והעין שבה אנו מתבוננים רוצות אותו דבר – לראות. שיש רצון לראות ביקום, והוא מבטא את עצמו באופנים חומריים שונים.  

---

לחנות החדשה של ספרי ירח חסר >>>>>>

בתוך גופי בן-התמותה, העשוי ממאה עצמות ומתשעה פתחי גוף, יש משהו שיכול להיקרא, בהיעדר מונח טוב יותר, רוח חשופה לרוח, שכן היא דומה למדי לווילון דק שנקרע ומתנועע לכל משב רוח קל. הדבר הזה בתוכי פנה לכתוב שירה לפני שנים רבות, בתחילה רק כדי לשעשע את עצמו, אבל לבסוף הוא הפך את השירה לעיסוק של החיים. עלי להודות שהיו זמנים שהדבר הזה שקע בדכדוך כזה, עד שהוא היה כמעט מוכן לנטוש את חיפושו, ושהיו זמנים אחרים שבהם הוא היה כה נפוח מגאווה עד שצהל בניצחונות של הבל מול הזולת. אכן, מאז שהדבר הזה התחיל לכתוב שירה הוא לא מצא שלווה פנימית, והוא תמיד מתנועע בין ספקות מסוגים שונים. ברגע מסוים הדבר רצה להשיג ביטחון על ידי כניסה לעבודה בשירות השלטון, ובפעם אחרת הוא רצה לבחון את עומק בורותו בניסיון להיות מלומד, אבל שני הדברים נמנעו ממנו לאור אהבתו לשירה, שאינה יודעת רוויה.

מצואו באשו, מתוך הספר בעריכת רוברט האס (Hass), The Essential Haiku, עמ' 235-236. מתורגם כאן מן האנגלית, בתקווה להכין בעתיד נוסח מתוקן מול המקור.

ביום שלישי הקרוב (ה-5 בחודש), בין השעות 17:30-19:00, תתקיים הרצאתו של איתן בולוקן בפורום ללימודי יפן של החוג ללימודי אסיה שבאוניברסיטת חיפה, על אודות תרגום שירת הייקו יפנית לעברית. ההרצאה פתוחה לקהל הרחב. הנה הקישור להצטרפות בזום.

שִׁקְשׁוּק

גְּלוּלוֹת מְיֻתָּרוֹת

אָנוּ מְפַנִּים אֶת חַדְרָהּ

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

~

התגוררה שם מישהי. עתה נותר החדר ריק. בתוך החדר יש קופסה קטנה. קופסה בתוך קופסת החדר. ואחד מהם – הם אח ואחות, נניח – מרים את הקופסה מהשידה ונשמע קול שקשוק. מדוע נשמע קול? אולי כי ידו רועדת. מדוע ידו רועדת? אולי כי זה מה שנשאר: קופסה חצי ריקה בחדר חצי ריק. או שהוא רק בודק מה נשאר וקול נשמע. לבדוק מה נשאר: פעולה פשוטה והרת גורל גם יחד.

הגלולות כבר מיותרות. הן לא הצליחו להשאירה בחיים. הקול הנשמע הוא כמו פעמון רעשני: הגלולות המיותרות משמיעות גם את קול הרפואה והתרופה, שבסופו של דבר אינה יכולה למוות, וגם את קול הריק שבקופסה, המתפשט כגלי קול לרִיק שבחדר ושבלב.

הם "מְפנים את חדרהּ" – איננו רואים מי מפנה ומי היתה שם. ועצם המילה "חדרהּ", החדר שלה, הולכת ומתפרקת, נמוגה עם כל רגע. ברגע שיסיימו לפנות זה כבר לא יהיה החדר שלה. ולמעשה זה כבר לא החדר שלה, כי היא איננה. אבל החפצים שנותרו בו מאריכים לעוד זמן מה את חיבור הבעלות על החדר. המילה "חדרהּ" עוד אפשרית, הגם שמבחינה משפטית אין מי שתהיה בעלת החדר. כשהחדר יפונה אפשר יהיה להכניס מישהי אחרת (אם זה חדר בבית אבות), עם קופסת גלולות אחרת, וילדים אחרים. את הזמן הטעון הזה של מעבר חש השיר, שומע אותו מתמצה בשקשוק קצר, קולה האחרון של האם, המושמע דרך קופסה שהיתה שלה.

מישהו כתב, איני זוכר מי, על שירו של בּוּסוֹן (מצוטט כאן מהזיכרון):

חוֹצֶה

אֶת הַנָּהָר בַּקַּיִץ

סַנְדָּלִים בְּיָדִי

– שהוא יודע בוודאות שגם הוא היה שם, שהשיר מתאר אותו. הגם שזה שיר שנכתב במאה ה-18 הוא מתאים לכל כך הרבה אנשים, הוא של כל כך הרבה אנשים. מי מאתנו לא ביצע את השיר של בוסון? מחציתנו התחתונה במים קרירים, מחציתנו העליונה בחום הקיץ, מרימים את הסנדלים משל היו תינוקות שיש להעביר בבטחה, יבשים. יד אחת ריקה, יד אחת אוחזת במשקולות הקטנות, שעלו מהרגליים לידיים.

גם השיר של גארי הותם כזה. היא (אמו של המשורר?) מתה. מה הופך אותה ללא-מיותרת, בשונה מהגלולות שלה? השיר, המחווה הזאת, תשומת לבו להעדרה. כולנו נשמ[י]ע את השקשוק הזה ביום מן הימים.

עֲטַלֵּפִים יְשֵׁנִים –

הֵד מְרַמֵּז

עֹמֶק הַמְּעָרָה

[פגי ויליס ליילס, מתוך האנתולוגיה Where the River Goes]

 

~

המילה "הד" מקושרת באופן כמעט אוטומטי לעטלפים בגלל יכולתם לנווט בעזרת מעין סונָר (echo-location). לכן נדמה שאפשר לקרוא את השיר כאומר משהו עליהם: הם ישֵנים עכשיו, אבל בעזרת הד הם יכולים לאמוד את עומק המערה. ואולי אחד מהם ער, ובעזרת הד הוא מתמצא שם עכשיו.

אבל קריאה כזאת פחות סבירה, מפני שהיא לא תואמת את רוח ההייקו העוסקת לרוב בנתפס בחושים, ובהווה. את הסונר העל-קולי של העטלף המשוררת לא שומעת. ככל הנראה כולם ישנים.

סביר יותר כי ההד הוא הד שנוצר מקולה של המשוררת. היא עומדת בפתח המערה, מבחינה בעטלפים הישנים. יש אור יום בחוץ, ולכן כניסה למערה היא כניסה אל מובלעת לילית (בנוסף: אל ריח אמוניה חריף, ככל הנראה; חשש להטריד מושבה נרדמת). מכאן השמעת הקול, המחזירה הד, המרמז על העומק.

שתי הקריאות האפשריות יוצרות שני הדים: הד עטלפי והד אנושי. היפה בשיר הוא יכולתו להדהד את ההדים. ליצור שני "דיבורים", של אישה ושל עטלפים, ולהניח להם להשתקף ואף להתערבב זה בזה. כך, השיר יוצר שיחה בין שתי אפשרויות של הד, רומז לקורא ומאפשר לו להאזין למעין התאבכות של שני יונקים. הקול שהמשוררת משמיעה אל תוך המערה הופך אותה, לרגע, למעין עטלפה אנושית במערה הנעזרת בהד לאמוד את המרחב. נדמה לי שזה מה שהיא חשה שם, שמזה עלה השיר.

וגם השיר עצמו הוא הד – הד של ההד שנשמע במערה. פשוטו כמשמעו: עמידה בפתח – קול – הד חוזר – קול-שיר על אודות ההד. סביר למדי שהשיר נכתב על סף המערה, מיד אחרי הקול שחזר. כל מי שקורא את השיר בקול (כולל המתרגם אותו) מוסיף הד להד על ההד.

 

[דברים שנאמרו בערב לספר פליטי אור, בהוצאת אפיק, בסיפור פשוט, שבזי 36, נווה צדק, תל אביב, 27.2.20. השיר הזה נתגלה לנו אחרי פרסום הספר ואינו כלול בו]

 

 

 

שֶׁלֶג רִאשׁוֹן
בְּכָל חַלּוֹן
פְּנֵי יֶלֶד

זה השיר הפותח את הֶדֶף – ספר חדש בהוצאת ירח חסר, מבחר הייקו והייבון של רוברטה בירי בתרגומו של אלכס בן-ארי. אפשר לקרוא את השיר לפחות בשתי דרכים. בקריאה הראשונה התמונה תהיה – שלג ראשון בכל חלון. כלומר השבירה של השיר תהיה בין השורה השנייה והשלישית, כאילו השיר נכתב "[יש] שֶׁלֶג רִאשׁוֹן בְּכָל חַלּוֹן. פְּנֵי יֶלֶד".  התמונה תהיה של מבט מבפנים החוצה (מבעד כל החלונות רואים שלג), ויש גם פָּנים של ילד לצד התמונה המושלגת הזאת. ילד אחד. אולי הילד מביט מכל החלונות. אולי הוא לא מביט. אבל יש ילד אחד.

בקריאה השנייה תהיה השבירה בין השורה הראשונה והשנייה: שלג ראשון הוא תיאור עונָה, והתמונה היא שבכל חלון נשקפים פני ילד. כאילו השיר הוא "שֶׁלֶג רִאשׁוֹן: בְּכָל חַלּוֹן [יש] פְּנֵי יֶלֶד". כלומר, לא שלג ממלא את החלונות; השלג עוד קל, רק מתחיל. למשל, זה בניין בית ספר בשלג ראשון, ובכל חלון יש ילד כלשהו שמביט. יש הרבה ילדים.

מה שחשוב זה לא להכריע, ולראות את שתי האפשרויות מתנדנדות בשיר האחד. באפשרות השנייה התמונה היא אנושית מאוד. המון ילדים. באפשרות השנייה השיר מחזיר המון מבטים מבניין. כולם מביטים בשלג. המשוררת רואה איך הרבה עיניים רואות הרבה פתותי שלג.

באפשרות הראשונה את המון העיניים מחליפים הפתותים. קשה להוכיח את זה, אבל נראה שבאפשרות הראשונה יש בשיר יותר שלג ופחות עיניים – רק שני זוגות, של הילד ושל המשוררת. וזה מעניין, כי הרי המילים לא השתנות בשתי הקריאות. בקריאה הראשונה יש ילד אחד. אולי הוא מביט בשלג. ואולי לא. ודווקא הניתוק יוצר שיר יותר מעניין: בחוץ שלג, בפנים פני ילד. המשוררת רואה את השלג ואת הילד, הילד (עוד) לא רואה את השלג. בקריאה כזאת צומחת בשיר החורפי חמימות של הגנה. העולם בחוץ לבן, תווי פניו מיטשטשים והולכים, אבל בִּפְנִים, בחדר, יש פני ילד ברורים. מה היא רואה בפָּנים האלה? אולי, את ניגודם ביחס לפתותי השלג – יחידאיים גם הם – אך נערמים במהרה לשכבה לבנה – היא רואה את הפָּנים, כפתות שלג אנושי צעיר אחד, חד-פעמי, נפרד, מוצק, יציב – כך לפחות אפשר להאמין ולחוש, ולוּ לרגע.

 

 

סִפְרִיַּת בֵּית הַכֶּלֶא

אֲנִי קוֹטֵף פֶּרַח

מִמַּגְדִּיר הַצְּמַחִים

[אוּאסאקָה טוֹמוֹיאסוּ, מיפנית יעקב רז, מתוך אחי, היאקוזה, מודן 2004]

 

• השיר הוא רגע של מבט של אדם – איש יאקוזה – בעצמו, במשהו שהוא עושה. הוא כאילו רואה את עצמו עושה משהו יוצא-דופן והופך לרגע למי שפועל ולמי שמתבונן בפעולה בעת ובעונה אחת. המבט הזה עצמו הוא עניין נדיר. לרוב אנו פשוט עושים עוד דבר ועוד דבר.
• בבית הסוהר, בהיעדר שדה, זה הכי קרוב לטבע שאפשר: לא פרח כי אם תצלום שלו. ז'אנר ההייקו מתאים את עצמו בעל כורחו. באין שדה פרחים הוא יסתפק בפרח אחד, ובאין פרח אחד הוא יסתפק בתצלום או איור של פרח. אולי הוא אפילו בשחור-לבן. כי אפילו בו, באיור שבמגדיר, נותר שריד מכוח החיים שקיים ביער גדול וחי.
• גם שיר על דף דומה לפרח על דף בספר יותר מאשר לרגע החי שממנו הוא עלה. השיר הזה אינו יוצא דופן.
• תנאי המאסר מחייבים את המשורר לבצע עבירה (קטנה) כדי להשיג את הפרח: הוא משחית ספר-ספרייה. אבל נדמה לי שאנו יכולים להבין אותו. האנושיות שלו מובעת דווקא ב"עבריינות". הזאת. העבריינות הביאה אותו לספרייה הזאת, והעבריינות – אבל אחרת, קטנה ובלתי מזיקה – מוציאה אותו משם, רק לרגע.
• ספריית בית הכלא היא מקום מוזר: מקום סגור בכלא, חדר בתוך החומות; אבל גם מקום מפלט, הצעה לשחרור, ל"יציאה", דרך הספרות.
• השיר מתאר שלוש מערכות מסדירות, מפרידות, שעוטפות זו את זו: בית כלא > ספרייה > מגדיר צמחים. ה"קטיף" (כנראה תלישת דף ולא רק דמיון של תלישה) היא ערעור סמלי על המסגרות האלה. הוא מערער את סדר המגדיר, את תקנות הספרייה, ואת חוקי הכלא.
• לכאורה שירי אסירים הם שירים אקזוטיים. שירי של אחרים ועל אחרים. אבל אפשר לראותם כייצוג של מצב האדם. שכּן לכל אחד מאתנו יש מצב שבו הוא פועל כנגד מערכי משטור. כל אחד מחפש פרח כזה לפעמים.
• הפרח הקטוף בשיר הזה אינו רק אובייקט, כלומר משהו יפה שאדם לוקח לעצמו; הוא השתקפות סמלית של המשורר. הקוטף – את עצמו קוטף. ה"קטיף" והשיר הם רגעים של בריחה מדומיינת מכלאי המגדיר-הספרייה-הכלא. הדף יוצא לחופשי ממחשך הספר הסגור וילבלב אצלו בתא.

===

שני קטעים מתוך "מוכר הספרים הקטן אוּסטז עלי" מאת אחמד ראסים (מצרים, 1895-1958; נכתב במקור בצרפתית. תורגמו כאן מתרגומו לאנגלית של גבריאל לוין).

 

==

משורר סיני כתב מחזה שירי על פרפרים. הוא לא היה מרוצה מהמחזה. היה נראה לו שמעוף הפרפרים שלו מגושם. הוא רתח מכעס, קרע את שיריו והשליך את קרעי הנייר אל מחוץ לחלון. אבל הם לא נפלו לארץ. קלים, הם עפו הרחק באור הבוהק, נישאו ברוח. המשורר עקב אחריהם במבטו, שמח על שהצליח לכתוב שירים טובים יותר ממה ששיער.

להמשיך לקרוא [אחמד ראסים]