עדנה גורני מחשבות על שלושה שירי הייקו של אלכס בן-ארי

מורה הזן, הנזיר והמשורר דוגן, בן המאה ה-13, אמר כי השירה הקצרה מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". את המובן מאליו איננו רואים כיוון שהוא מובן מאליו. שיר הייקו טוב מצביע על אותו מובן מאליו וכך מאפשר לקוראים לראות אותו. זה הפלא. המובן מאליו כבר איננו מובן מאליו. ההתרחשות עצמה, כאשר רואים אותה, היא פלא, פלא החיים על מורכבותם האינסופית, אחד מני רבים שמתרחשים בעולם בכל רגע ורגע. איסא, יליד המאה ה-18, גם הוא הצביע על חשיבות ההתמקדות בהתרחשות עצמה. "בכתיבת הייקו יש לדעת מתי לעצור." הצביעו על ההתרחשות ועצרו. אל תוסיפו תיאורים שופעים ופרשנויות מלומדות, אל תכניסו להייקו את עצמכם ואת מחשבותיכם. השיר עצמו, אם הוא טוב, מזמן את המחשבות – הרי מחשבותיי.

עוֹבְדִים יַחַד

גֶּזַע הָעֵץ

וְהַנַּקָּר

מובן מאליו שחיים אתנו יצורים שונים ומשונים. רוב הזמן איננו שמים לב אליהם, במיוחד לא לקטנים שביניהם. במיוחד אם אינם מביאים לנו תועלת או מהווים מטרד או סכנה. למשל, הנקר, ציפור שדוגרת בחורים אותן היא קודחת בגזעי עצים. המשורר ראה את הנקר. הוא ראה את העץ. הוא שם לב לקשר הפעיל ביניהם – הם עובדים יחד. זוהי אמירה אותה אפשר להכיל על היקום כולו – הקשרים בין האורגניזמים הדומים והשונים, בין החי לדומם, בין הקטן לגדול, בין המעופף לנטוע בשורשיו לאדמה.

מהי עבודתם המשותפת של הגזע ושל הנקר? העץ מספק לנקר מקום קינון ומקור מזון, ואף מהדהד למרחקים את נקישתו. באמצעות המקור החזק חוצב הנקר מחילת קן בגזע העץ ותר אחר מזון. קולות הנקישה, במיוחד בעונת הקינון, משמשים להכרזה טריטוריאלית ולתקשורת בין בני הזוג. במילים אחרות, העץ הוא גם בית, גם כלי נגינה, וגם תיבת תהודה, תוף. העץ מגדיר את הנקר והנקר מגדיר את העץ. למעשה דומה הנקר לכותב השיר. שניהם זקוקים לבית, לעצים. שניהם משוררים או מוזיקאים. בראייה רחבה של יחסי גומלין גם הם עובדים יחד – הנקר, העץ והמשורר. כל זה לא נמצא בשיר. גם קולות התיפוף נעדרים מהשיר, אך נרמזים באותה עבודה משותפת של הנקר והעץ.

אף הדרורים ובני האדם עובדים יחד כמו במחול מתוזמן היטב:

בֵּית הַקָּפֶה הִתְרוֹקֵן:

בֵּין צַלָּחוֹת

שִׂמְחַת דְּרוֹרִים

בית הקפה מספק מזון ללהקה של דרורי בית. בני האדם נעדרים מהשיר, והיעדרם מאפשר לדרורים לקפץ באין מפריע בין הצלחות וללקט פירורים. הדרורים מובנים מאליהם בערים הגדולות שלנו, חיים לצדנו על מרפסות ומדרכות, בחצרות, בתחנות אוטובוס ורכבת. הם כל כך חשובים ויחד עם זה מובנים מאליהם עד כי לקחנו אותם אתנו למסעותינו והפצנו אותם ברחבי העולם. המשורר נעצר ותיאר את ההתרחשות – השולחן נעזב והדרורים מנצלים את ההזדמנות לאיסוף מזון, מה שבעבורנו הוא שיירים, אשפה. המילה שמחה מציתה אש קטנה במובן מאליו, מעידה על כך  שהמשורר שם לב לדבר נוסף – לדרוריוּת, לקופצנות, לתנועות החפוזות-עליזות, לדילוגים, לניתורים, למעוף. ואולי גם לשמחה שגורם אוכל טעים.

העצירה בולטת בשיר הבא:

פְּקָקֵי בֹּקֶר בְּבֵית-עוֹבֵד

עוֹמֵד לְצַד

מֶלוֹנֵי הַשָּׂדֶה

נעצרת דהרת המכוניות ונהמת המנועים הופכת למלמול כי עכשיו, כמו בכל בוקר, יש פקק תנועה. נעצר גם המשורר, אולי בעל כורחו, אבל נעצר. עכשיו הוא שם לב כי לצד הכביש יש שדה, ובשדה צומחים מלונים שגם הם כמוהו אינם נעים. עומדים יחד. אפילו פקק תנועה הוא הזדמנות לחשוב על השדה ועל המלונים, ועל כך שללא השדה הזה ושדות אחרים, לא יהיה לנו מזון. שללא חרקים מאביקים לא נוכל ליהנות ממגוון הפירות והירקות שאנחנו אוהבים לאכול. שמלונים אינם צומחים מעצמם – הם פרי עמלם של החקלאים ופועלי השדה, כפי שנרמז בשם המושב – בית-עובד.

שירת ההייקו כמוה כהשלכת אבן למים. האבן פוגעת במים ושוקעת. היא נעלמת, ובשקט שנוצר לאחר שקיעתה נוצרות במים אדוות שמתפשטות לכל הכיוונים. לכל קורא האדוות שלו. השקט, הרווח, המרחב וההיעדר חשובים לא פחות מההתרחשות עצמה. ההתרחשות לוכדת רגע אחד, כמו רישום, ורומזת על עולם שלם קיים ונעדר – קולות התיפוף של הנקר, אוושת הרוח בעלים, חרקים מכרסמים בקליפה, קולות שיחותיהם של היושבים בבית הקפה, צלצול הכפיות בכוסות, התנועה בכבישים, הפועלים החקלאיים (עובדי הקבלן) מוחים זיעה מפניהם בשמש הקיץ הקופחת. האדוות ממשיכות ומתפשטות.

 

 

(שיריו של אלכס בן-ארי מתוך "קורת השער", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2015)

(גרסה אחרת של טקסט זה ראתה אור בגיליון יוני 2018 של כתב העת 'אקולוגיה וסביבה')

 

 

 

 

 

לא חבל?

 

 

מוּזִיקָה בַּת מָאתַיִם

הַצֶּבַע אוֹזֵל

מִשַּׂקִּית הַתֵּה

 

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

 

___

במבט ראשון לפנינו דבר ליד דבר. מוזיקה ליד כוס תה. שורה מול שתי שורות. את הכוס השיר לא מתאר. השקית כמו תלויה באוויר ואוזל ממנה הצבע. אבל אנו יוצרים אותה מיד, שקוּפה אולי, בתוך השקיפות המקיפה אותה שלא שמנו לב שהיא שם עד שלא ציירנו בתוכה זכוכית.

אבל המילים המודפסות ו'ממוסמרות' לדף מטעות בסטטיוּת שלהן. אין כאן דבר מול דבר אלא תהליך מול תהליך. תנועה מול תנועה. מוזיקה, שנשמעת (אבל אנו לא שומעים) לאורך זמן־מה, ותמצית תה שמגיבה למים החמים.

זמן מול זמן. שפיעה מול שפיעה. מתי שכחנו להבחין בזה?

למה נכתב השיר? מאיפה הוא צץ? אם אפשר לנחש: המשורר יושב להאזין למוזיקה אחרי שהכין לעצמו כוס תה. קר בחוץ? אולי. אני מבין פתאום את הדבר הזה: ללא המוזיקה הוא לא היה שׂם לב לתה. ללא המוזיקה התה הזה היה נשכח, כמו מאות ואלפי כוסות משקה שאנו לוגמים. אבל המוזיקה גרמה לו לבהות לרגע בתה האחד הזה, כפי שהאזנה למוזיקה במכונית יכולה לגרום למה שרואים מהחלון להיראות יפה במיוחד, חשוב, דרמטי. המוזיקה יכולה להיות פסקול של העולם ושל החיים, וכשהיא פסקול כזה גם כוס תה פשוטה נראית פתאום גורלית. סמלית. מרכזית.

ברגע זה חוש השמע וחוש הראיה מתחברים. המוזיקה – נשמעת. והיא גורמת לראיית הצבע להתחדד. וברגע הזה נוצר חיבור, שרק בשיר הזה קיים: המוזיקה נהיית כמו תמצית אוזלת של תה. עכשיו אפשר לראות את המוזיקה בתוך הכוס. לראות את הקולות.

תווי המוזיקה הגדולה הם מעין שקיק קסם, תמצית עלים ששופעת עוד ועוד. מין מסטיק שלא נגמר, שקית תה שאפשר להכין ממנה אינסוף כוסות.

אנחנו המים החמים שמעוררים את המוזיקה להיות. הצבע, כמו בתֵה, לא אוזל במובן של מתבזבז; הוא רק משנה צורה, הופך לטעם, שיישתה וייכנס אל תוך גופנו, כמו המוזיקה. בשיר הזה המוזיקה נלגמת. התה מתנגן.

המוזיקה, כמו השירה, צובעת את העולם והיא נותנת לו טעם. אפשר לחיות בלעדיה, כמו בסרטים האלה, שאין להם פסקול. לא חבל?

 

 

 

 

מי שם?

נוֹגַעַת בְּךָ

בְּעוֹדְךָ יָשֵׁן –

הַיָּמִים מִתְקַצְּרִים

(קרוליין גורליי)

מה שחסר בשיר עומד לצדו ומורגש לא פחות ממה שיש בו. כמו בפתיחת ספר ׳בראשית׳, לא פחות חשובה מהמילה 'בראשית' היא המילה שלא נאמרה לפני המילה הראשונה. במקרה המקראי העניין הוא מה ומי היה לפני ההתחלה. במקרה של השיר של קרוליין גורליי זה מי נוגעת. מי שם? במקור השיר פתוח עוד יותר. Touching יכול להיות נוגע, נוגעת ואף נוגעים. You יכול להיות מופנה אף לזכר ואף לרבים (למשל כתיאור של נגיעה בשני ילדים בעודם ישנים). התרגום ״מפיל״ אותך כמעט בלית ברירה לברירת המחדל שנובעת ממין המשוררת ומהידיעה שהיא נשואה לגבר.  

המקור פתוחיותרמהתרגום, אך גם באנגלית לא מופיעה ״אני״, I, לפני הנגיעה. ההחסרה הזאת יכולה להפוך את השיר גם לשיר על מישהי אחרת שנוגעת, או מישהו אחר. גם בעברית ׳נוגעת׳ אינו מוגדר. מי שם? מישהי אחרת? ואולי אור השמש? חתולה? העניין אינו להשלים את החסר ולפתור את זה, אלא לחוש את אפשרויות הנגיעה הרבות שהשיר פותח. מתוך ספציפיות של כרית אצבע הכול נפתח מאוד. 

יש בשיר שלוש שכבות של קיום ושל זמן. מגע רגעי; שינה שנמשכת אולי כבר כמה שעות; עונה – כנראה סתיו – הנמדדת בחודשים. אבל הדברים אחוזים זה בזה. השמש נוגעת בזווית אחרת באדמה והימים מתקצרים. ואולי מתוך תחושת העונה הזאת והמלנכוליה שלה באה השינה ובא המגע. מתוך התקצרות הימים עולה הרגש, שממנו בא הצורך במגע הזה. כוחו הדל של מגע מול שינה, מול עונה.

האם המגע נועד להעיר את הישן? לא נראה לי. היות שהשיר כה שקט, הוא לא עובד כשעון מעורר. הנגיעה של הייקו היא לרוב כזאת. לא כמו צפירת אזעקה. לא כמו אורלוגין. זה משהו יותר עדין. אפשר גם להמשיך לישון. גם לישון במובן של לחיות רדומים. אבל אולי הנגיעה תצליח איכשהו לחדור את שמיכת השינה ולהיכנס אל החלום. 

לדף הספר >>>

*

עֶרֶב אָרֹךְ

קָמָה מֵהַכִּסֵּא

לְהַדְלִיק נֵר

 

השיר של קרוליין גורליי, בתרגום לעברית, מתוך הספר החדש, הוא פשוט מכל פשוט. הוא יכול כמעט להיקרא כתרגיל בעברית קלה. והוא אכן כזה, במובן מסוים. אבל מדוע הוא מרגש אותי, שלא כמו תרגיל בעברית? איך אפשר להסביר את כוחו ליצור אווירה, ליצור דממה?

אולי החיבור בין המשך הארוך והפעולה הפתאומית. כמה ארוך הערב? האם למדוד אותו בשעות? האם הוא המשכו של הערב הקודם? מכל מקום, יש רצף. ואיננו יודעים אפילו אם יש מישהי שיושבת שם. הערב מתמשך. וכאילו אין אישה שם. רק בשורה השנייה היא מופיעה, קמה. יש פתאומיות בקימה הזאת, שהיא מצד אחד עדינה ביותר – שתי מילים פשוטות – ומצד שני כמעט מבהילה. אם ננסה לשחזר את התמונה, ישבה שם מישהי במשך, נאמר, שעה-שעתיים. החשיך עד שאי אפשר היה לראותה יושבת שם. ואז פתאום היא קמה. מה גרם לה לקום? הערב הארוך. נהיה חשוך. היא קמה להדליק נר. לא אור חשמל. נר. מי עוד קמה בימינו להדליק נר? מי עוד יושבת בדממה בערב ארוך?

השיר מוסר את הקימה. לא את הדלקת הנר. ישנה דממה, ישיבה, ואז תיאור של כוונה. שם השיר נגמר. אין סיבה להניח שהנר לא הודלק, אבל חשוב לראות שהשיר לא מתאר את האש ואת האור. הוא רומז על היותה. השיר עצמו הוא אור כזה. כמילים כתובות הוא "אור בקרוב". קורא יכול לממש אותו כאור, להצית את השיר.

הערב יורד. אש גדולה של הכוכב הקרוי שמש יורדת למטה. מול הירידה הזאת קמה אישה אחת. הנר אינו כוכב. אבל הוא הד-כוכב, תמצית אש. ואז אני מבין, שכשהנר יודלק, יתחיל תהליך הירידה, שוב: שלהבת הנר תרד ממש כמו השמש. אש הנר תעכב את שקיעת השמש בעוד כמה דקות, אבל עתידו של השיר הזה הוא שמש ששקעה ונר שכּבה. ואולי אישה שחזרה לשבת בכיסא שלה. אבל עד השקיעה, ועד כיבוי הנר, אפשר לראות בשיר הזה את שתי הלהבות ביחד. וזה הרבה כל כך.

 

כמה מילים על הייקו

הייקו היא שירה של התבוננות ביש, במה שנמצא ממש מול העיניים: חתול משחק, אשה יושבת לבדה על מרפסת, מנורה שנשכחה דולקת במטבח. דברים כאלה, כלומר כל דבר שהוא.

שיר הייקו איננו ממציא עולמות דמיוניים. הוא גם איננו מדבר על צפונות הנפש ונפתוליה. לא כי יש משהו רע בדמיון או ברגשות, פשוט כי לא את אלה ולא את אלה ניתן לראות. שיר הייקו גם איננו מנסה להיות יצירתי, או יפה או מעניין. לא כי יש משהו רע גם בכל אלה, אלא פשוט כי הם מסיחים את הדעת מן העיקר, ממה שנמצא ממש מול העיניים.

אבל למרות כל הויתורים המפליגים לכאורה האלה, שיר הייקו טוב איננו חסר דבר. לא כי הוא מצליח בכל זאת, בזכות איזה להטוט ספרותי, להגניב פנימה את מה שויתר עליו אלא פשוט כי מה שיש, מה שנמצא ממש מול העיניים, לא חסר דבר. הדבר היחיד שחסר לעיתים הוא היכולת לעצור לרגע ממרוץ המעשים והמחשבות על מנת לראות את זה. להזיז את עצמנו מעט הצדה כדי לפנות מקום לאינסוף שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו. זו ההזמנה של ההייקו, תחילה לכותב ולאחר מכן, לא פחות, לקורא.

הייקו לא קוראים, בהייקו מתבוננים, כמו בציור או צילום. שוהים אתו בשקט ומניחים לתמונה שיש בו להיפתח בתוכנו להמוני פרטיה. התבוננות כזו מגלה, בין היתר, שכמו המציאות גם ההייקו נמצא בתנועה מתמדת. לעיתים זו תנועה גדולה וברורה כמו סידור כסאות סביב שולחן בערב החג, לעיתים עדינה יותר, כמו עלה זע תחת כפתו של חתול ולעיתים היא עדינה כל כך שבמבט ראשון נראה שהיא בכלל איננה. אור ירח שנופל על ידית של דלת, למשל, מתגלה, אם שוהים אותו מספיק, כמחזיק בתוכו את כל תנועת גרמי השמיים.

ולעיתים ההייקו דק כל כך שהוא מצליח לראות בתוך התנועה בו זמנית גם את היפוכה, את אי-התנועה, ולראות שגם אי-התנועה הזו היא בעצם תנועה. כך בשיר הנפלא של משורר ההייקו היפני פוקיאו, בתרגומו של יואל הופמן:

 

עֶגְלַת הַשְּׂעוֹרִים

מִתְמַהְמַהַת רֶגַע

וְיוֹצֵאת בְּעִקְבוֹת הַסּוּס

 

 

*

מתוך קטלוג התערוכה "רגע", מפגש בין גיפים מונפשים של מיטב המאיירים בארץ להייקו של חברי קבוצת "ירח חסר". התערוכה מוצגת עד סוף החודש בביתא, רח' דרך יפו 155 ירושלים.

שתי עבודות מן התערוכה אפשר לראות בעמוד הפייסבוק של ירח חסר.

ערפל

*

הַצִּפֳּרִים נֶעֱלָמוֹת

מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל בָּאוֹת וְנִגְלוֹת

אֳנִיּוֹת הַמַּסָּע

 

[מסאוקה שיקי. מיפנית: איתן בולוקן. מתוך: הליקון 119]

 

משהו נעלם ודבר מה חדש מופיע. הציפורים נעלמות. בתחילה לא ידוע לאן. אולי הערפל שמופיע בשוּרה השנייה הוא המקום שאליו הן נעלמו. רק כשבאות ונגלות אניות המסע השיר מגלה את קיומו של הערפל. ואז אפשר לחזור לשורה הראשונה ולראות את ההיעלמות מחדש.

אניות מסע באות ונגלות מתוך ערפל. ככל הנראה לא רואים את אנשי הצוות. מראה רפאים. "באות ונגלות", כלומר לא "גלויות". לא עדיין. זהו תהליך של התגלות שלא נשלם בשיר.

לפנינו מעין חליפין. דברים נעלמים, דברים אחרים מופיעים תחתם. המשותף לשניהם הוא התנועה, המסע: נדידה – והפלגה. חוק אחד לציפור ולאונייה. למסע באוויר גבוה מעל המים ולמסע על פני המים.

זוהי תמונה, אבל מישהו מביט בזה, וגם הוא חלק מהתמונה. שיקי היה בן 33 כשכתב את השיר. חולה שחפת. שנתיים לאחר מכן (סתיו 1902) ימות ממחלתו. גם ללא ידיעת דבר מחלתו אפשר לחוש, נדמה לי, בסטטיות של המבט. הוא לא זז –  אבל מבחין בתזוזות; הוא יכול להבחין בהתחלפות של ציפורים ואוניות, ומבלי לנדוד או להפליג – להשתתף בהתחלפות הזאת. וההתחלפות הזאת בעבורו היא להיות לקראת המוות.

הזיקה שלו לתמונה אינה כל כך לנדודי הציפורים או להפלגת הספינות, אלא להחלפת הציפורים בספינות, המתרחשת בחסות הערפל.

גם הוא הולך וקרב לערפל הזה. והוא לא לבד.