בֵּית הַכְּנֶסֶת
בְּבֵית הַחוֹלִים –
מְנַקִּים אוֹתוֹ
ריטה
אחרי סוף שבוע ארוך של יום הזיכרון, יום העצמאות ושישבּת חוף הים מלא אשפה. בקבוקים, שקיות, מסכות, צלחות, כאילו לא בטעות אלא בכוונה הושאר הזבל, כהגשמה של איזו דת. גם כלֵי משחק לילדים מפלסטיק שנקנו בשקל והוגדרו בידי ההורים ככלים חד-פעמיים מושלכים. במקום לקחת הביתה ולשטוף את החול קל יותר להשאיר על החוף. לא אוכל לנקות את כל החוף אבל משהו עלי לעשות. אני מגדיר לי משבצת ומתחיל להרים. בקבוק, שקית, מסכה, מגרפה, צ'יפס…
על החוף, לצדי, עוברת ריטה. היא אומרת לי "אנשים השאירו טינופת על כל החוף", ואני מהנהן ומחווה תנועה לרוחב החוף. רק אחרי רגע אני שם לב שהיא כלל לא דיברה אלי, אלא אל מישהו נעלם המצוי מן העבר השני של האוזניות הלבנות שלה.
עוֹרְבִים צוֹעֲקִים
"שִׁיר אֲהוּבַת הַסַּפָּן"
נִתְקָע בַּמֹּחַ
$
עֶרֶב שַׁבָּת:
אֲבִי מַצִּיעַ שֶׁאֶקְנֶה
אֶת מְכוֹנִיתוֹ
—
מִתְחַם הַחִסּוּנִים
הַ"גַּזְלָן" מַפְעִיל
מוּזִיקָה מְרַגֶּשֶׁת
^^^
הַמַּצִּיל
לְיַד סֻכַּת הַמַּצִּיל
מְסַפְּרִים אוֹתוֹ
[באשו]
צְפִיָּה בְּגַחְלִילִיּוֹת –
הַסַּפָּן שִׁכּוֹר
הַסִּירָה לֹא יַצִּיבָה
המלך הקטן
קוראים לו "מלך קטן". הוא באמת לא מלך גדול במיוחד. בסך הכול פי שלושה מהשמש. עוצמת אורו כמעט פי 300 ממנה. הוא די מסנוור אבל יש מלכים גדולים ומסנוורים ממנו. הוא מסתובב מהר מאוד סביב עצמו, עד שהוא נפחס כמו כדורסל שהתיישבו עליו. אנו רואים בעין רק מלך אחד, אבל יש שם מערכת של ארבעה כוכבים. שניים מהם מקיפים זה את זה פעם באלפיים שנה, כמו שׂר וסגן-שׂר. הצמד המיניסטריאלי מקיף את המלך הקטן פעם ב-120,000 שנה. וככה החיים עוברים.
המלך הקטן בן 50 מיליון שנה. אולי אפילו 100. זה לא הרבה. כל חיפושית יודעת שאבות אבותיה עתיקים בהרבה, שהם ראו את המלך הקטן והוא "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ" כפי שתיאר את עצמו דוד. פתאום הופיע בשמַים. החיפושיות לא עצרו את נשימתן.
הוא מוגדר כתת-ענק. כבר לא צעיר. קטן-קטן אבל עיקש, ממשיך לשלוט ממרחקיו, שהם 79 שנות אור. הוא לא ירפה מארמונו ומהשׂר ומהסגן כל כך מהר. אין לו משהו יותר טוב לעשות? זהו, שאין לו. הוא התרגל להיות כוכב.
מי שבן 79 השנה יכול לצאת ולראות במערב כיצד נראָה אור משנת הולדתו.
אַרְיֵה בַּלַּיְלָה
אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן
מַחְלִיף יָרֵח
–
סָלוֹן הַכַּלּוֹת
בַּחַלּוֹן הָרַאֲוָה
אֵין שׁוּם דָּבָר
$
סְנִיף בַּנְק בָּאָבִיב
רַב-רָאשִׁי לְשֶׁעָבַר
מֵפִיק תַּדְפִּיס עוֹ"שׁ
מבחר שירי סנריו
מבחר שירי סֶנְריוּ
מיפנית: אלון מרק ושירי ליבר
שירת הסנריו היא שירה יפנית קצרה ותמציתית בדומה לאחותה – שירת ההייקו. שלא כמו ההייקו, היא שירה סאטירית במהותה. היא נטולת העדינות המאפיינת את ההייקו בדרך כלל. המאפיין העיקרי של הסנריו, שגם מקשר אותו לזן בודהיזם, הוא התעקשותו להביע את האמת בצורה ישירה, כנה, בוטה, ולעיתים אף גסה. ההייקו הוא המבט הרך, השלֵו, המחויך והסלחני, החומל והשקט. הסנריו, לעומתו, מייצג את צידו המחוספס יותר של הזן: נוקב, לועג לטמטום האנושי, בלתי מתפשר, לעתים אמיתי עד כדי אכזריות.
ר"ה בליית' מתאר זאת כך: "מה שהסנריו אוהב יותר מכל זו האמת. שום דבר אינו קדוש פרט לכך, וזו חייבת להיות האמת כולה". הסנריו מתבונן בחצי השני, זה שההייקו נמנע ממנו".[1]
הסנריו עוסק במגוון רחב של תחומים ובעצם עוסק בחיים בכללותם, כך שנושאיו הם רבים ומגוונים: יחסי גברים-נשים, משפחה, מקצועות שונים, היסטוריה, בעלי חיים, פוליטיקה וכו'. יואל הופמן כותב: "כל תופעה שיש בה מן הגיחוך נופלת טרף ללשונם החדה של משוררי הסנריו".[2] אפשר אף לומר שמשוררי הסנריו מחפשים את הגיחוך שבכל תופעה. ואולי, מנקודת מבטם, כל התופעות מגוחכות.
★
"כל אישה…"
הוא מתחיל לומר
ואז מסתכל סביבו
★
מטריה אחת:
המאוהב יותר
הוא הנרטב
★
נראה מטופש
ברגע שבין
עיטוש לעיטוש
★
סוּפה
המוכר בחנות הנייר
משתגע
★
מחכה, מחכה שיפעל
שיקוי האהבה
השנה מתקרבת לסיומה
★
הפילגש
נוטלת ממנו
את מאמרות קונפוציוס
★
הנאותיה היחידות:
לענות את כלתה
וללכת למקדש
★
מבט מקרוב
כמה בודד הוא
פרצופה של הפרה
★
מתחזה לישן
הנחירה
קצובה מדי
★
הקקטוס:
עץ? עלה? ענף?
קשה לומר
★
מבין
שהיא כעסה עלי
כעבור חמישים שנה
★
הזבוב מגיע
משתחווה
מעסה את ראשו
★
פרצוף
של "מלך הקומדיה"
במשרדי מס הכנסה
★
בחדר ההמתנה
מאזין
לקולות בטנו שלו
★
יאמרו המדענים
מה שיאמרו
זה הירח האהוב שלנו
★
נראה שעייפו מזה –
אין נפש חיה
באולם המדיטציה
★
נצמד אלייך
עד המוות
החור שבטבור
———————————————————–
[1] R.H Blyth, Japanese Life and Character in Senryu, Hokuseido 1960.
[2] יואל הופמן, לאן נעלמו הקולות, מסדה 1980.
[מתוך הליקון 101]
ירח חסר: הייקו בעברית 