דוקהה בנובמבר

רחובות ירושלים, ערב שהחשיך והתקרר מהר מדי. זמן קורונה, הרחובות ריקים, על המדרכה מפוזרים קרעי שלטים של הפגנות כמו שאריות מחיים אחרים. הליכתי כבדה, רגליי אינן נוחות לי, משהו חסר. אני חוצה רחבה גדולה, חומק אל השוליים, אורב למישהי. כשהיא עוברת פניה מוסתרות, רק משהו מוכר בגוף. אני יוצא מהמסתור לאט, לא להבהיל. אנחנו מדברים מעט ומתחבקים ארוך, אני אוחז בה כטובע.

עֶרֶב סְתָו

גַּעְגּוּעִים לְמִישֶׁהִי

שֶׁאֵינִי מַכִּיר

(אורי קיטה)