העיגול

 

עֵץ לִימוֹן יָבֵשׁ

שֶׁנָּתַתִּי לוֹ מַיִם

שַׁחְרוּר בָּא אֵלָיו

 

פרפר לבן עובר את הגדר, כלומר עובר דרך הגדר, ומתקרב אל החצר. איני יכול להגדיר אותו. אור הקיץ חזק, והוא לא מתמסר לעין. הוא עפעוף בלתי פוסק והעין המתמקדת לא יכולה לו. העין המתמקדת אוהבת דברים נייחים, אבל הפרפר הזה הוא משהו בין דבר לתדר. הוא מתנועע כאסוציאציה בהירה באור.

תמיד הוטרדתי מאוהבי הפרפרים נושאי הרשתות (נבוקוב הוא אחד הנודעים שבהם), שבכיסם האחד אהבת הפרפרים ובכיסם האחר מרעלה וסיכות. פרפרים לא רוצים להתקבע ובוודאי שלא להתרעל. המבט המשתוקק, הננעץ, האספני, מתגשם ונהיה סיכה ננעצת. יש דברים שלא נועדו להיאסף. פרפרים. כוכבים. אני בטוח שיש אנשים שאילו היו יכולים היו אוספים גרמי שמים, מכבים אותם ומסדרים במגירות.

הוא עף, עובר בתנועה שבורה את המרחק, ומתחיל לבדוק פרחים. נראה שהם לא לרוחו. וכשהוא כמעט מוותר ונעלם, מופיע עוד אחד. פרפר דומה לו מנקודת מבטי, אבל אין לי ספק שהם רואים את ההבדלים.  קראתי שצרעות יכולות להבחין בתווי הפנים של בנות מינן ולזהותן (גם על פי הריח). איני יודע אם זה כך בפרפרים.

אלו ודאי זכר ונקבה. הם החלו להסתחרר זה סביב זה במהירות כמו שתי גלקסיות בעוברן קרוב. איך הם עושים את זה, אני צריך לבדוק. לפתע נוצר ביניהם מעין מרחב פתוח-מחבר, ונקודת מרכז ברורה. ציר. פתאום יש עיגול לבן באוויר, מרכז ברור לעולם. ואז העיגול נפרם, והם ניתקים איש לדרכו. כל זה ארך אולי עשר שניות.

פתאום הבנתי משהו שאיני יכול לנסח בדיוק על העניין הזה של הכתיבה, כלומר על תשומת הלב, שנתפסת פתאום בדבר, ונהיית צמודה אליו כאילו בינך ובינו יש ציר נעלם. עד הפרימה ההכרחית. כשהפרפרים היו מרותקים זה לזה, גם אני הייתי מרותק. כמו כוכב בודד המקיף מרחוק שתי גלקסיות מתמזגות.

ימי חיי פרפר בוגר קצרים. עניין של שבוע-שבועיים בערך. חייו של היצור הזה החלו בזחילה ובאכילה והמשיכו ללא תנועה כגולם במשך תקופה ארוכה בהרבה. העיגול המהיר הזה שונה מאוד מהחיים הקודמים, הן מהזחילה והן מ"צינוק" הגולם. האם הפרפר זוכר משהו מחייו הקודמים? האם נותר בו שמץ מהם, כמו זיכרונות ילדות עמומים אצלנו? או כמו השהות שלנו ברחם? כמו זיכרון של חיים קודמים? האם כשהוא רואה זחל או גולם של פרפר מבני מינו הוא יודע שהוא היה פעם כזה?

אני בטוח שהם עצמם לא יודעים שהעיגול שהם התוו הוא כמעט סמל של חייהם, חיי הגלגול. האם יש משמעות לכך שאנו נראה את זה, ונאמר את זה?

 

חָצֵר רֵיקָה

קוֹל פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ

אַחֲרֵי הַפַּרְפַּרִים

 

ספר חדש — לקראת מה | יעקב רז

לא כן לא לא

לא בימין לא בשמאל

אקליפטוס

raz

הספר השלישי בהוצאתנו הגיע היום מבית הדפוס: ספר הייקו ראשון מאת יעקב רז.

לרכישת מאובטחת של הספר במחיר 40 ש"ח (המחיר כולל דמי משלוח):

לרכישה מאובטחת בפייפאל/אשראי:

Buy Now Button

ערב שירת הייקו ביפו -הכניסה חופשית

אנו שמחים מאד להזמין אתכם/ן לערב שיוקדש לשירת הייקו, אשר יערך ביום רביעי 26/7 (19:30) במתחם 'קן הקוקיה' (רח' נועם 3 יפו).
הכניסה חופשית!

האם ניתן לחבר שירת הייקו בעברית?
האם ניתן לגשר על ההבדלים התרבותיים והלשוניים שבמעבר סוגה כה מובחנת מיפנית לעברית, ומעולם הזן לעולם השירה הישראלית?
מה ערכה של שירת הייקו בנוף העכשווי של הספרות הישראלית?

בנוסף לדיון אודות שאלות אלה, נקרא שירים רבים ונכיר מקרוב את יופיה החמקמק של השירה הקצרה בעולם.

יקראו וישוחחו: איתן בולוקן, ליאת קפלן ואלכס בן-ארי.

 

Asagao-zu_Byōbu_by_Kiitsu_Suzuki

15.6.17

הצד הקדמי פונה אל החומות ואל השמש העולה במזרח. עברתי לצד הצל. כאן מאחור יש שולחנות עגולים על משטח חצץ וכסאות עץ. צל קריר עוד סוחב אחריו שמץ לילה. כוס מיץ תפוזים לצדי. זבוב אורב על זגוגית השולחן. השמש כולה חסומה בבניין. קול אמבולנס רחוק. ירושלים. אורן, לימון ותאנה. הפגים מתקדמים לקראת הקיץ שכבר. אין איש.

נקר מקיש על גזע עץ לא רחוק לא נראֶה. קולו הרבה יותר רחב ומתפשט ממנו-עצמו. מעל שורות נורות – דרורים, ואת הכול מלווה רחש מזרקה קטנה. פרחים. חלקם גבוהים ממני. איני יודע את שמותיהם. אל תקום עדיין. יש זמן. משהו מחכה. המועקה הזאת כבר הגיע זמנה לחלוף. אולי עכשיו, אולי הצל הזה ייקח אותה כמים האוספים מים. וגם אם לא. מאחורַי יש מדרגות המובילות לגן קטן, העשוי כמעין שביל. אלך לשם עוד מעט. בינתיים אני מחדד עיפרון.

המחשבה הזאת שבכוחו של עורב על אורן גבוה למחות כוחות כמו קנאה, תשוקה, חמדנות… שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן, במה שיש לנגד העיניים, לטשטש את הרקע של העבר, העתיד, של מה שאין… אני פתאום לא מאמין בזה, אבל ממשיך לכתוב כמו מכוח נדר שנטלתי אֵי-אז. החצר מרושתת כבלים ועליהם נורות, כהכנה לחתונה לילית. בֵּית נורה אחד ריק. צוצלת ניצבת מעליו. מישהו חיבר במסמרים, בניצב לגזע אורן, חתיכת פח. הצוצלת נכנסת והומה תחתיו. עכשיו זה הגג שלה.

תְּחִלַּת יוֹם קַיִץ

קוֹל נְקִישַׁת הַנַּקָּר –

דָּמַם בֵּינְתַיִם

 

 

לקראת מה

מתוך "לקראת מה", ספר שירי הייקו של יעקב רז, שיראה אור בימים הקרובים:

 

*

ערב בקינג ג'ורג'

פנים ניבטים בחלון

שחייתי בו פעם

 

*

האביב שוב חלף

איזו שנה תהיה זו

כשאחזור הביתה?

 

*

מביט בי מביט בו

במראה

אין דבר אחר

 

*

על ראש

האצבע המורה שלו

סהר