קטגוריה: האיבּוּן

אחרי הרצאה על יפן, מקום בו מעולם לא ביקרתי, כל הדרך הביתה התרוצצו בראשי דמיונות ושברי תמונות

רַכֶּבֶת מְהִירָה

מֵאוּאֵנוֹ לִקְיוֹטוֹ

עוֹצֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת

בשעת ערב מוקדמת המתנתי בשדה תעופה קטן בין ההרים לטיסה שתחזיר אותי הביתה. שאריות הארגמן של השקיעה נחו עדיין בין העננים ועל הרכס שמולי. מוזר היה לחשוב שבעוד דקות ספורות אמריא הרחק מן ההרים האלה, שבתוך ימים כה מעטים נפשי נקשרה בהם כל כך.

 

שקיעה בהר –

שביל מטפס אל פתח

בין עננים

עוד לא סוף הסמסטר, אבל קוּרס אחד הגיע לסיומו בגלל איזה עניין טכני. אני יוצא מהכיתה אחרי כיבוי המחשב, האורות והמזגן. זה בסך הכול קוּרס, עוד קורס שנגמר. ובכל פעם זה מכה בי מחדש, ההלם שבסוף-דבר, לא משנה מה, עצם העמידה מול דבר שהיה, נכנס לאיזה תלם, ונגמר. כבר כמעט עשרים שנה, בכל סמסטר ארבעה קורסים. עומדים שעות ומדברים, ומי יודע מה אומרים ומה נרשם ומה ייזכר. פתאום התחושה החזקה שדבר לא ייזכר, שכבר הכול נשכח, ושראוי שיישכח. אני לא מצליח להביא את עצמי ללכת לאוטובוס. אני קונה חטיף במכונה והמכונה מודה לי: "תודה שקנית אצלנו". עושה סיבוב ויושב על ספסל ליד בניין המוזיקה. מלֵא ציפורים האוויר. עורב רודף עורב. לרגע הפניתי את הראש לצרחה שלא הכרתי. טורקיז נפרש בצעקה, כמו צבע המקדים את הגוף. הוא נוחת על פינת הבניין מעל לזרקור, לא זע. אני מוציא את הפנקס מן התיק וזהו, הוא נעלם. הפנקס הוא הטעות. לפתע כל הציפורים נגוזו מהמדשאה, כאילו מחלקים מתנת חינם במקום אחר. עורב אחד הולך וממקומי נדמה שהוא הולך לאחוריו. זה לא יכול להיות. אני מייחל לשיבת הדרורים. אני מייחל ולוּ לנקר אחד. ישנם סיסים גם, גבוהים מאוד ואמיתיים מאוד. ולפתע שוב, כאילו יקיצה, דוכיפת מוקפת דרורים. נוצות בראש. החטיף נפל. אני מרסק אותו לפירורים בסוליית הנעל. הוא לא חוזר.

 

רָחוֹק מִמַּיִם –
שַׁלְדָּג בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה
מֵעַל הַדְּרוֹרִים