קטגוריה: האיבּוּן

רקפות ורודות וצחורות רועדות ברוח קרה. השמש יצאה אחרי גשמים רבים (אחרי ימי חום בחורף) וכל ציפור פורצת פה בשיר. שרות זו לזו ממרחקים. טוב לצותת לשיר ציפור. המיית יונים ובקר גועה עונה לציפורי השיר. מה אם כולם מבינים את כולם כאן זולתנו, בני האדם? אולי כל עץ מבין את כל הציפורים כפי שכל פרח מבין את כל העצים, קולט ומבין את פשר כל ריח הנודף מהם? אם כך, אולי אנו כמו אורח במסיבה בארץ זרה, והוא נכנס לאולם הנשפים, וכולם מדברים בהתרגשות, והוא אינו מבין אף לא מילה אחת, והוא פוטר את הקולות כרעש, כקשקוש. 

בגבי עירית גדולה, צופה אתי ממקומה בעשרות הרקפות. כמה עני היה המרחב כאן אילו רק מין אחד של פרח, הרקפת המצויה, היה נעדר ממנו. הם נמצאות כאן באלפיהן, מציצות מסלעים ומתחת שיחים, משוחחות עם חזזיות ועם בלוטים, מפטפטות עם הסביונים, מעריציהן. נסיכות אביונות, ציפורי אדמה, פרחים שמלהפך. כמו מועמדות שנקבצו מכל קצות הארץ לתחרות מלכת היופי. וכולן זוהרות במידת מה, וכולן עצובות במקצת. כל אלו הבלים, כמובן. שום תחרות ושום זוהר ושום עצב. צל אחד ורוח אחת מכסים את כולנו. 

חיפושית רפואנית מושכת את עצמה על צמרות יער העשבים הזעיר. כנפי החפייה שלה קצרות, כמו בגד הקטן בהרבה מידות על הגוף. היא מתקדמת על צמרות העשב כמו גורילה על חופת יער. כבדה, כושלת לפעמים ונעלמת, ואז שבה ועולה ומתגלה. בהשוואה לעלים ולפרחים שמסביב היא נדמית כבעלת משקל עצום, כמעט כקריקטורה של חיפושית. אבל בטבע אין קריקטורות. אין דבר מופרך מפני שהכול מופרך כחלום. בטבע הכול הוא מה שהוא. רק אנו חושבים על ״מדויק״ ו״מוגזם״.

אני מרים ראש ומולי, מבהיל בְּרַכּוּת, ירח כמעט מלא של כמעט אמצע שבט. איני יכול להימנע מהתחושה שהוא מביט בי. בהיר כעבים הסובבים אותו. ענן דמוי לווייתן שט לצדו. נדמה שכל הרקפות קדות בפניו. הן אי-אז הוא היה, ככל הנראה, חלק מכדור הארץ. הוא האח המודח, הגולה, קין לבן שנידון להביט אל גן עדן הפורח, לובנו קרוב ללובן הרקפות, אך דבר לא פורח על פניו. והוא רוצה להיות פרח, והוא אכן פורח איכשהו, בלא עלי כותרת, בלא גבעול, קרוב לעננים, אבל כמו הפרחים טובל באור השמש.

יָרֵחַ בָּאוֹר –

גְּחוֹנָהּ שֶׁל סְנוּנִית

נִצָּת

כוסינו עננים לחלוטין. סוף השנה. אדום-חזה הוגה אותיות בודדות. כילד הלומד לכתוב, אוחז בעיפרון באצבעות מעוקלות. קצת שמש יוצאת בבת אחת עם ציוצו. ואז דממת הקור.

סוֹף הַשָּׁנָה

דְּבוֹרֵי דְּבַשׁ לְעֵבֶר

פִּרְחֵי הָרוֹזְמָרִין

שמש אחרונה יורדת מול לחי ימין. ציפור משרקק. אלה אטלנטית. עיגולי גדם שנצבעו כחול מביטים סביב כעיניים של תמנון, מתחת לזרועות הענפים העירומים, השוחות לאט. ציפור קטן אחר על שיח סמוך. בא אל האור וממנו. בלא כל קול. שותף-סוד. ודאי ציפור ידוע ומוכר. איני יודע מהו שמו וגם לא אברר. נוצותיו זקורות מעט, מקנות לו ארשת קיפודית. מבין עירום הענפים עולה הצירוף: ציפור-שלכת.

מֶרְחַק צִפּוֹר

בְּתוֹךְ יָרֹק בָּרוּחַ

נוֹצָה לְבָנָה

בין ארשת המוקיון לארשת הנסיך – תמיד עובר גם עורב סמוך כהערה על נוכחותם – תמיד עצים בולעים אותם אחר כך – תמיד פלא אותה נוצת-רקיע מבליחה כמו מעטפה תכולה המבצבצת מתיק-הצד של הדוור – דוור שבא (ירד) אליך במיוחד: העורבנים.

עַל גֶּדֶר הַגַּן

אֲרוּגָה בְּשַׂק שָׁחֹר

יְרִיעָה שֶׁל אוֹר

אבל אז עוד מבט, וכל האור נפרם ומתפוגג משק היוטה המתוח על הסורגים.

בבת אחת הכול נגמר. כאילו מישהו כיבה הכול.

בִּפנים, בחוץ.

בקצה השביל שעובר לאורך רצועת החוף עומדת ציפור מים בצבעי שחור ולבן. היא מניעה רגליים על החול, מנסה לטפס, בקושי צועדת. בעוד גלים גדולים עולים ויורדים.

מתקרבת ומגלה שזהו יסעור. הכנפיים שלו שחורות ושאר החלקים בגופו לבנים טהורים. מלאך שהגיע מהים. היסעורים הם שחיינים מצטיינים שעפים בלב הים, שטים על פני המים, ימים ולילות, נחים כך על המים. אך יסעור זה רחוק מלב הים, מטפס על החול מתקרב לשביל הטיילת. אנשים הולכים ובאים, רצים עם הכלבים. מדוע הגיע לכאן? בעוד שהוא אמור להיות בלב ים שט לצד ספינות? תחילת הבוקר והשמש בוהקת. מתקרבת והוא נבהל, נעמד על החול, מנסה להניע כנפיו. גוזל שאולי עוד לא למד לעוף? מדוע לא חזר לים? היכן יסתתר?

מטפסת בחזרה לטיילת, ולוקחת מפח אשפה, ארגז בגודל קופסת נעליים, רצה בחזרה, מתכופפת. -תיכנס, לא ארע לך. לו רק הבין את דברי.  מרימה אותו כמו תינוק אל בין זרועותיי ומניחה אותו בעדינות בארגז, צועדת לכיוון המרכז לחקר הימים והאגמים. אם יקפוץ, ייפול.

לֵב כָּבֵד –

יַסְעוּר נִסְחָף מֵהַיָּם

גַּלִּים עוֹלִים וְיוֹרְדִים

מגיעה למבנה הנעול. מבפנים עומד שומר, שואל במבטו מה אני רוצה. מצביעה על הארגז וחוזרת על המילה – יסעור, יסעור, בקול רם. השומר פותח את הדלת מסמן  בידיו להיכנס ומיד סוגר את הדלת אחרי, נועל אותה. מניחה את הארגז עם היסעור על שולחן ירוק. הוא מוגן, אין כלבים ואנשים סקרניים. מצלצלת לרשות הטבע והגנים. מבקשת לדבר עם הווטרינר התורן. -בבקשה בואו לקחת את היסעור, הוא חולה. -מה קרה לו? שואל הווטרינר, קולו גבוה ומשדר ביטחון. -לא יודעת, הוא לא מצליח ללכת או לעוף. -אגיע בעוד שעה, אני בא מתל אביב. הוא ישרוד עד אז? -אל תתני לו לאכול, רק לשתות, אמר. שמה לו קערת מים. השומר שמדבר רק רוסית, מביע דאגה בעיניו.

כעבור שעה מגיעה מכונית, יוצא איש גבוה. – אני וטרינר, נטפל בו. אל תדאגי. הוא לוקח את הארגז.  -צלצלי בעוד כמה ימים, נודיע לך מה עלה בגורלו. מתקשה לנשום, ולעצור דמעות. האם הצלתי אותו בזמן?

חוֹזֶרֶת לְבַד

אֶל הַיָּם

הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה

הווטרינר מצלצל כעבור שלושה ימים: "הוא היה תשוש".

"זה קורה לפעמים ליסעורים".

"הצלת יסעור".

"הוא חזר לים".

אחרי סוף שבוע ארוך של יום הזיכרון, יום העצמאות ושישבּת חוף הים מלא אשפה. בקבוקים, שקיות, מסכות, צלחות, כאילו לא בטעות אלא בכוונה הושאר הזבל, כהגשמה של איזו דת. גם כלֵי משחק לילדים מפלסטיק שנקנו בשקל והוגדרו בידי ההורים ככלים חד-פעמיים מושלכים. במקום לקחת הביתה ולשטוף את החול קל יותר להשאיר על החוף. לא אוכל לנקות את כל החוף אבל משהו עלי לעשות. אני מגדיר לי משבצת ומתחיל להרים. בקבוק, שקית, מסכה, מגרפה, צ'יפס…

על החוף, לצדי, עוברת ריטה. היא אומרת לי "אנשים השאירו טינופת על כל החוף", ואני מהנהן ומחווה תנועה לרוחב החוף. רק אחרי רגע אני שם לב שהיא כלל לא דיברה אלי, אלא אל מישהו נעלם המצוי מן העבר השני של האוזניות הלבנות שלה.

עוֹרְבִים צוֹעֲקִים

"שִׁיר אֲהוּבַת הַסַּפָּן"

נִתְקָע בַּמֹּחַ

חילוק ארוך

היא מביאה את שיעורי הבית בחשבון ומביטה בי בעיניים מוצפות. אני מנסה להיזכר כיצד פותרים,

טועה ומתחיל מחדש. עברו מעל שלושים שנה, אני שוב בבית הספר היסודי, מנסה להשתלב, להתאים לשיטה.

נזכרתי! אנחנו צוחקים, היא ממשיכה לפתור לבד. אני מביא כוס מים, מבטיח שאחזור מוקדם, יוצא לעבודה.

שִׁעוּרִים בְּחֶשְׁבּוֹן עִם בִּתִּי

דִּמְעוֹתֶיהָ

חִלּוּק אָרֹךְ בְּלִבִּי

(אורי קיטה)

*

*

*

ספירה לאחור                                              (מחוה להייבון של אורי קיטה)

יושבים זה לצד זה בפינת האוכל, סבא ונכד. מבחן כניסה לטכניון. כך ישבו לפני שלוש שנים – חמש יחידות מתמטיקה.

ולפני חמש שנים. לפני שלושים שנה ישב שם עם בתו, עם בנו. לפני כמעט ארבעים – חילוק ארוך. 

מנגבת מהלחי נתז צורב של שמן חם.

רֵיחַ שְׁנִיצֵל

עוֹרֶכֶת שֻׁלְחָן

אֲנַחְנוּ שְׁלוֹשָׁה

(תמר נתנאל)

שניהם חיו שנים רבות ביחד בבית. לא הבית שלי. היא היתה מבוגרת ממנו בהרבה. הם לא היו קרובי משפחה אבל היא היתה לו ספק אמא, ספק אחות גדולה. היא הלכה והזדקנה. הוא עדיין צעיר.

בשנה האחרונה חלתה. איבדה את שמיעתה. גיליתי זאת כשהתקרבתי אליה פעם והיא נבהלה, כי לא השגיחה בי עד שחשה במגע ידי.

הייתי מבקר בביתם מדי כמה חודשים. ביחד היינו מטיילים בין העצים על שפת עמק יזרעאל.

היא מתה בשיבה טובה. אני זוכר אותה יושבת בראש גרם מדרגות קצר, מרימה ראש למעלה, נהנית מהאוויר ומהאור. עכשיו אני הולך בשבילים עם הצעיר.

במזווה, על שני ווים, שתי רצועות תלויות. אחת מעט קצרה יותר.

–

סְתָו בַּוָּאדִי

נֶעֱצָר בְּלִי סִבָּה

רוֹצֶה לַחֲזֹר

–

אחרי הגשם אין כאן איש. תַּן רץ בין השיחים, מדלג, נגלה ונחבא. שפירית ענקית, צהובה, מתרוצצת באוויר. אם היא צדה חרקים במעופה איני יכול לראות את הטרף הזעיר.

סוּפית מתנקה בַּעֲבִי הסוף. אחרת מלקטת חרקים או טיפות מפני המים. אולי זה זוג.

טיפות רחוקות יותר מופיעות על פני האגם. איני רואה גשם ולכן אפשר לחשוב שהן בוקעות מלמטה, כדגים קטנים שעלו לנשום. הריצוד מהפנט, כמו סרט בהילוך מהיר על לידתם וגוויעתם של כוכבים.

הכול משתקף. מגדלי מגורים, עצים, שמַים. לא אני. אני רחוק מדי, מציץ בכול מאחורי מסתור.

לזמן מה לא קורה דבר. עורב רחוק קורא על סף שמיעה.

פַּרפּוּר עָקוֹד, שלדג שאיפוריו נמחו, ממריא מענף כהה מרוב מים, רוכן באוויר, חומק, מופיע שוב, חוזר לענף, נוצץ למרחוק באור וברטיבות של נוצותיו, כאילו לא הלך ושב, כאילו לא עבר עליו זמן היעדרו, מתחיל מהתחלה, דרוּך, כמו חדש.

השפירית נעצרת קרוב. השמש יוצאת וגון הקש שלה הופך ענברי. היא מנקה את קסדת ראשה שהיא עיניה הגדולות. ביני ובינה קוּר עכביש. כך היא בוודאי רואה אותי, השמש החורפית בפניי, מבעד למארג. מכאן ראשה נראה כמו עין יחידה, חיוורת, פקוחה, חסרת אישון ועפעף.

כנפיה מתייבשות בשמש וברוח. אני מוצא עצמי מביט בכף ידי באור.

עננה זעירה של חמישה-שישה ברחשים נפתחת מעליה. היא ממשיכה להתנקות בשתי רגליה הקדמיות. לא רחוק משם שפירית צהובה אחרת מטילה ביצים לתוך המים ועפה.

השמש נכנסת. הענבר הזוהר של גופה הופך בבת אחת לגון חרדל עמום. השפירית לא זזה, כנפיה שמוטות, ראשה כפוף. תוך רגעים הפכה ממעופפת וירטואוזית לישישה שמוטה. כולה נמשכת מטה, כאילו כוח הכובד מעיק על קצות כנפיה ומושך אותן. מרחק של מטר וכשלוש מאות מיליון שנה מפרידים בינינו.

היא מתכנסת בעצמה עוד, הופכת לעלה שלכת רועד, שׁח ראש, מובס. אני ממתין לה שתחזור לִחיות, לעוף. שתשתחרר מהסיפור שלי, שבּו היא מתקרבת לקיצה.

טיפות רבות חוזרות אל האגם. עדיין לא נראה שום גשם באוויר.

כנפיה זעות מעט, אך אין לדעת אם שריריה הם שהניעו אותן או שמא נשיבת הרוח. הברחשים מיתמרים מעליה כמו חוט עשן מנר שזה עתה כבה.

שלדג גמדי על מוט עץ. מישהו תקע את המוט הזה באגם המלאכותי הקטן כדי לאפשר לשלדג לעמוד שם.

טיפות במים. מתחיל גשם קל. הוא עומד ומתנקה, מהרהר. לא מחפש דגים. הוא חושב על משהו. חלקו טורקיז בוהק, חלקו כחול עמום. לבן וחום מבצבצים מצווארו. גבו אלי. הוא מפנה ראשו ומביט בי לרגע. איני זז. אילו הייתי דג הייתי כבר אולי בתוך מקורו.

פשוש מקפץ בין קני סוף. משהו חומק שם. כנראה תן.

הוא נפקח פתאום. וכבר הוא מאוזן, טס. ואז, מיד, חוזר אל תחום המבט, ועוד שלדג אתו. קסם פשוט. לא מאה מטפחות מכובע אחד, אלא מטפחת צבעונית שהופכת לשתיים דומות.

אני מסיר מבט לרגע ואחד מהשניים נעלם. עתה הוא פונה אלי במבט ממושך. מפנה את צדו הקדמי, הערמוני. מעת לעת הוא מפנה ראשו ומרים מקור מעט למעלה, כצופה בכוכבים הלא-נראים. מזווית זאת, כשהמקור נראה באקצרה, אפשר כמעט לחשוב עליו כדרור מקושט.

אדוות קטנות סביבו, שמועה על גשם. בהשתקפות העננים שבמים חולפות כנפיים אחרות.

0

טִפּוֹת עַל מַיִם

בֵּין עֲנָנִים וַאֲגַם

דָּג וְשַׁלְדָּג  

שמי הבוקר נראים כאילו מחו מהם את העננים במרושל. תכלת עמומה, בזוקה שכבה לא אחידה של לבן עכור.
אני מבחין בכל זאת בענן קטן. כעבור רגעים אחדים, כשארים שוב את עיני, הוא יעלם.
הפְּנים שלי כמו נענָה, מהדהד את הנוכחות החונקת של השמים. בליל עמום של מחשבות ותחושות שאינו מותיר מרחב פנוי לתת בו צורה.

מִרְוָח בֵּין צִלִּיּוֹת
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נִנְעֶצֶת
בְּעַיִן יָמִין