חילוק

חילוק ארוך

היא מביאה את שיעורי הבית בחשבון ומביטה בי בעיניים מוצפות. אני מנסה להיזכר כיצד פותרים,

טועה ומתחיל מחדש. עברו מעל שלושים שנה, אני שוב בבית הספר היסודי, מנסה להשתלב, להתאים לשיטה.

נזכרתי! אנחנו צוחקים, היא ממשיכה לפתור לבד. אני מביא כוס מים, מבטיח שאחזור מוקדם, יוצא לעבודה.

שִׁעוּרִים בְּחֶשְׁבּוֹן עִם בִּתִּי

דִּמְעוֹתֶיהָ

חִלּוּק אָרֹךְ בְּלִבִּי

(אורי קיטה)

*

*

*

ספירה לאחור                                              (מחוה להייבון של אורי קיטה)

יושבים זה לצד זה בפינת האוכל, סבא ונכד. מבחן כניסה לטכניון. כך ישבו לפני שלוש שנים – חמש יחידות מתמטיקה.

ולפני חמש שנים. לפני שלושים שנה ישב שם עם בתו, עם בנו. לפני כמעט ארבעים – חילוק ארוך. 

מנגבת מהלחי נתז צורב של שמן חם.

רֵיחַ שְׁנִיצֵל

עוֹרֶכֶת שֻׁלְחָן

אֲנַחְנוּ שְׁלוֹשָׁה

(תמר נתנאל)

לינדה וקובי

שניהם חיו שנים רבות ביחד בבית. לא הבית שלי. היא היתה מבוגרת ממנו בהרבה. הם לא היו קרובי משפחה אבל היא היתה לו ספק אמא, ספק אחות גדולה. היא הלכה והזדקנה. הוא עדיין צעיר.

בשנה האחרונה חלתה. איבדה את שמיעתה. גיליתי זאת כשהתקרבתי אליה פעם והיא נבהלה, כי לא השגיחה בי עד שחשה במגע ידי.

הייתי מבקר בביתם מדי כמה חודשים. ביחד היינו מטיילים בין העצים על שפת עמק יזרעאל.

היא מתה בשיבה טובה. אני זוכר אותה יושבת בראש גרם מדרגות קצר, מרימה ראש למעלה, נהנית מהאוויר ומהאור. עכשיו אני הולך בשבילים עם הצעיר.

במזווה, על שני ווים, שתי רצועות תלויות. אחת מעט קצרה יותר.

סְתָו בַּוָּאדִי

נֶעֱצָר בְּלִי סִבָּה

רוֹצֶה לַחֲזֹר

ענבר

אחרי הגשם אין כאן איש. תַּן רץ בין השיחים, מדלג, נגלה ונחבא. שפירית ענקית, צהובה, מתרוצצת באוויר. אם היא צדה חרקים במעופה איני יכול לראות את הטרף הזעיר.

סוּפית מתנקה בַּעֲבִי הסוף. אחרת מלקטת חרקים או טיפות מפני המים. אולי זה זוג.

טיפות רחוקות יותר מופיעות על פני האגם. איני רואה גשם ולכן אפשר לחשוב שהן בוקעות מלמטה, כדגים קטנים שעלו לנשום. הריצוד מהפנט, כמו סרט בהילוך מהיר על לידתם וגוויעתם של כוכבים.

הכול משתקף. מגדלי מגורים, עצים, שמַים. לא אני. אני רחוק מדי, מציץ בכול מאחורי מסתור.

לזמן מה לא קורה דבר. עורב רחוק קורא על סף שמיעה.

פַּרפּוּר עָקוֹד, שלדג שאיפוריו נמחו, ממריא מענף כהה מרוב מים, רוכן באוויר, חומק, מופיע שוב, חוזר לענף, נוצץ למרחוק באור וברטיבות של נוצותיו, כאילו לא הלך ושב, כאילו לא עבר עליו זמן היעדרו, מתחיל מהתחלה, דרוּך, כמו חדש.

השפירית נעצרת קרוב. השמש יוצאת וגון הקש שלה הופך ענברי. היא מנקה את קסדת ראשה שהיא עיניה הגדולות. ביני ובינה קוּר עכביש. כך היא בוודאי רואה אותי, השמש החורפית בפניי, מבעד למארג. מכאן ראשה נראה כמו עין יחידה, חיוורת, פקוחה, חסרת אישון ועפעף.

כנפיה מתייבשות בשמש וברוח. אני מוצא עצמי מביט בכף ידי באור.

עננה זעירה של חמישה-שישה ברחשים נפתחת מעליה. היא ממשיכה להתנקות בשתי רגליה הקדמיות. לא רחוק משם שפירית צהובה אחרת מטילה ביצים לתוך המים ועפה.

השמש נכנסת. הענבר הזוהר של גופה הופך בבת אחת לגון חרדל עמום. השפירית לא זזה, כנפיה שמוטות, ראשה כפוף. תוך רגעים הפכה ממעופפת וירטואוזית לישישה שמוטה. כולה נמשכת מטה, כאילו כוח הכובד מעיק על קצות כנפיה ומושך אותן. מרחק של מטר וכשלוש מאות מיליון שנה מפרידים בינינו.

היא מתכנסת בעצמה עוד, הופכת לעלה שלכת רועד, שׁח ראש, מובס. אני ממתין לה שתחזור לִחיות, לעוף. שתשתחרר מהסיפור שלי, שבּו היא מתקרבת לקיצה.

טיפות רבות חוזרות אל האגם. עדיין לא נראה שום גשם באוויר.

כנפיה זעות מעט, אך אין לדעת אם שריריה הם שהניעו אותן או שמא נשיבת הרוח. הברחשים מיתמרים מעליה כמו חוט עשן מנר שזה עתה כבה.

~

שלדג גמדי על מוט עץ. מישהו תקע את המוט הזה באגם המלאכותי הקטן כדי לאפשר לשלדג לעמוד שם.

טיפות במים. מתחיל גשם קל. הוא עומד ומתנקה, מהרהר. לא מחפש דגים. הוא חושב על משהו. חלקו טורקיז בוהק, חלקו כחול עמום. לבן וחום מבצבצים מצווארו. גבו אלי. הוא מפנה ראשו ומביט בי לרגע. איני זז. אילו הייתי דג הייתי כבר אולי בתוך מקורו.

פשוש מקפץ בין קני סוף. משהו חומק שם. כנראה תן.

הוא נפקח פתאום. וכבר הוא מאוזן, טס. ואז, מיד, חוזר אל תחום המבט, ועוד שלדג אתו. קסם פשוט. לא מאה מטפחות מכובע אחד, אלא מטפחת צבעונית שהופכת לשתיים דומות.

אני מסיר מבט לרגע ואחד מהשניים נעלם. עתה הוא פונה אלי במבט ממושך. מפנה את צדו הקדמי, הערמוני. מעת לעת הוא מפנה ראשו ומרים מקור מעט למעלה, כצופה בכוכבים הלא-נראים. מזווית זאת, כשהמקור נראה באקצרה, אפשר כמעט לחשוב עליו כדרור מקושט.

אדוות קטנות סביבו, שמועה על גשם. בהשתקפות העננים שבמים חולפות כנפיים אחרות.

0

טִפּוֹת עַל מַיִם

בֵּין עֲנָנִים וַאֲגַם

דָּג וְשַׁלְדָּג  

.

האם זה זיכרון או זיכרון של חלום? אינני יודע.

תיקן חום בינוני בגודלו, לא מן הענקים כבדי התנועה, עומד על אחת ממרצפות הטרצו במטבח. גם כשהוא במנוחה נדמה שהכל בו נע. רטט דרוך של אנרגיה חולף בו בלי הפסקה, כמו בכוּר, מרעיד אותו בתנודה בלתי נראית כמעט. אחת הנקודות על המרצפת זזה פתאום. נמלה שחורה זעירה, בלתי מובחנת עד הרגע הזה מן המילוי שסביבה. היא מתקדמת בצעדים בלתי מורגשים כמעט. התיקן ניתק באחת ונע לקראתה בתנועה חלקה, מהירה, מרכין את ראשו ונוגס בה.

אני נזכר שהופתעתי לאחרונה לקרוא היכנשהו שתיקנים ניזונים גם מבשר. האם הספק-זיכרון-ספק-חלום הזה הוא עיבוד של המידע החדש או להיפך, משנודעה לי הדבר נפקחו עיני לראות את מופעיו?

עוד נמלה. התיקן רץ ונוגס גם בה. אני מבחין לפתע שבסמוך, כמעט בניצב אליו, עומד כעת תיקן נוסף, דומה לו במימדיו. יש משהו מבהיל בהתגלות הזו. כאילו איזה סף נחצה.

דְּבֻקַּת מַקָּקִים
נוֹבֶרֶת בִּפְרוּסַת לֶחֶם
לְאוֹר יָרֵחַ

ענן

שמי הבוקר נראים כאילו מחו מהם את העננים במרושל. תכלת עמומה, בזוקה שכבה לא אחידה של לבן עכור.
אני מבחין בכל זאת בענן קטן. כעבור רגעים אחדים, כשארים שוב את עיני, הוא יעלם.
הפְּנים שלי כמו נענָה, מהדהד את הנוכחות החונקת של השמים. בליל עמום של מחשבות ותחושות שאינו מותיר מרחב פנוי לתת בו צורה.

מִרְוָח בֵּין צִלִּיּוֹת
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נִנְעֶצֶת
בְּעַיִן יָמִין

 

 

 

המלך הקטן

קוראים לו "מלך קטן". הוא באמת לא מלך גדול במיוחד. בסך הכול פי שלושה מהשמש. עוצמת אורו כמעט פי 300 ממנה. הוא די מסנוור אבל יש מלכים גדולים ומסנוורים ממנו. הוא מסתובב מהר מאוד סביב עצמו, עד שהוא נפחס כמו כדורסל שהתיישבו עליו. אנו רואים בעין רק מלך אחד, אבל יש שם מערכת של ארבעה כוכבים. שניים מהם מקיפים זה את זה פעם באלפיים שנה, כמו שׂר וסגן-שׂר. הצמד המיניסטריאלי מקיף את המלך הקטן פעם ב-120,000 שנה. וככה החיים עוברים.

המלך הקטן בן 50 מיליון שנה. אולי אפילו 100. זה לא הרבה. כל חיפושית יודעת שאבות אבותיה עתיקים בהרבה, שהם ראו את המלך הקטן והוא "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ" כפי שתיאר את עצמו דוד. פתאום הופיע בשמַים. החיפושיות לא עצרו את נשימתן.  

הוא מוגדר כתת-ענק. כבר לא צעיר. קטן-קטן אבל עיקש, ממשיך לשלוט ממרחקיו, שהם 79 שנות אור. הוא לא ירפה מארמונו ומהשׂר ומהסגן כל כך מהר. אין לו משהו יותר טוב לעשות? זהו, שאין לו. הוא התרגל להיות כוכב.

מי שבן 79 השנה יכול לצאת ולראות במערב כיצד נראָה אור משנת הולדתו. 

 

אַרְיֵה בַּלַּיְלָה

אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן

מַחְלִיף יָרֵח

 

 

מָקָרֶלִים מפולפלים

סיריל צ'יילדס (ניו זילנד, 1941-2012)

Contemporary Haibun 4 (2003), p. 17

 

הבוקר אני מוציא את מה שנשאר מהמקרלים המפולפלים מהמקרר ומניח אותם בין פרוסות עבות מרוחות בחמאה של לחם שלשתי בלילה הקודם. יכולתי להריח את הלחם כשהתעוררתי והחלטתי על המקרלים במקלחת. שני כריכים, כל אחד חתוך לשתי חתיכות שעטופות בניילון נצמד ומונחות בהצלבה בתוך קופסת "טאפרוור" מפלסטיק אטום. אני מוחה את שמנוניות המקרלים מאצבעותיי ומוסיף תפוח, אגס וסכין פיקניק מתקפלת, שתי פיסות קטנות של עוגיית פלורנטין, עטופות בניילון נצמד, שתי מגבות נייר מקופלות, והקופסה מתמלאת. אני מניח אותה בתיק האדום ליד תרמוס כחול ישן מלא בקפה נמס וחלב, וארוחת הצהריים שלנו מוכנה.

בעוד חצי שעה ניפגש ליד המשרד שלך באוניברסיטה, נחלוף על פני עצים, מֵעֵבֶר לבית הקברות, אל החניון שמעל לעיר, מעל לנמל ולאוקיינוס. נשוחח קצת על מזג האוויר, על הספינות בנמל, ועל איך עוברים עלינו הימים. כשנסיים, אני אפתח את התיק האדום ואפתח את התרמוס הכחול. את תצחקי ותיקחי את קופסת הפלסטיק ובשקט תגידי, "מה אוכלים היום?". אחרי כמה רגעים תאמרי לי כמה נהנית מהכריכים, תשתי את הקפה שאמזוג לך, ונדבר על דברים שעוד לא קרו.

 

אוֹר סְתָו מְאֻחָר –

מִפְרָשִׂית כְּחֻלָּה עוֹבֶרֶת

מִמַּחְסָן לְמַחְסָן

 

02-Clupea-Sprattus.jpg

Israel Hershberg, “Clupea Sprattus” 1992. Oil on paper mounted on board, 63.2 x 64.7 cm

 

;;;

דממה של בוקר חורפי אחרי שהגשם פסק לרגע וציפורים החלו לשיר. איך הן מגיבות מיד לאור ולגשם, לכוכב ולעננים. טיפות מניעות את העלים כנחיל חרקים שקופים. אדוםחזה רחוק על גדר רשת ואז פתאום קרוב זוהר כתום ונעלם. נקבת שחרור בוחשת בעלים יבשים ספוגי גשם. טיפות גדולות תלויות על ענפי עץ עירום, נוצצות כפירות זעירים. השמש נעלמת מופיעה נעלמת.

מרזב ממלמל את מי הגג. השעות האלה, שבין הדברים, שעות חסרות תוכן, שבהן אין דבר מלבד הגשם והאזנה לו, לו ולגשם המשני היורד מהעצים, שנעשים לזמןמה עננים מקומיים, נמוכים.

האלון מנער מִמְטָר רציני. פעמוני הרוח עונים לו בקריאות התפעלות חלושות. מישהו שר מעל לגגון מעל ראשי. מְדַבֵּר, בלי ספק, כמוני, על הגשם.

   

   אוֹר בֹּקֶר גָּשׁוּם

   אַחֲרֵי אֲדֹם הֶחָזֶה

   רֵיחַ שֶׁל מַיִם

המבט

טֶרִי ל' פְרֶנְץ'

Contemporary Haibun 8(1), April 2012

 

עינינו ננעלו לרגע ואז הוא הפנה את עיניו. מה ראיתי? התרסה? בושה? לא ידעתי מה לעשות במבטו. עזבנו את תחנת המשטרה – בני בן החמש-עשרה, אביו החורג ואני. הנסיעה אל בית אביו היתה דוממת ברובה.

"למה שתגנוב, בן?"

הוא רק נעץ מבטו אל מחוץ לגג הנפתח של המכונית. הוא אף פעם לא גנב יותר.

לַיְלָה אָפֵל

הַאִם אָנוּ רוֹאִים אֶת

אוֹתָם הַכּוֹכָבִים?

הוא לא מסב את מבטו. בחור בגיל העֶשְׂרֵה שעומד בשלג לצד הכביש בערב ראש השנה, לצדו מזוודה שחורה על גלגלים. עיניו הכחולות מצועפות. אפו אדום. אני בהליכה, מנסה לשרוף קצת קלוריות של חגים. אני נתקלת בו. הוא אומר שהוא השתחרר לא מזמן מהכלא ותפס טרמפ הביתה אבל כשהגיע מצא את המזוודה שלו ארוזה על המרפסת. אנחנו מדברים קצת. הוא אומר שהוא ישתפר ואני נותנת לו כמה דולרים. הוא מחבק את צווארי. עינינו נפגשות ונאחזות. אני הולכת משם.

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

בְּעֵינֵי חָבֵר חָדָשׁ

הַמַּבָּט הַיָּשָׁן