אחשוורוש

עָנָן וּבְרָקִים

רְגָעִים לִפְנֵי גֶּשֶׁם

לִפְנֵי הַזְּרִיחָה

 

אחרי הגשם הראשון לח בגן כמו בחממה טרופית. בבוקר, לפני הזריחה, הבזקים הפתיעו בגובה, והיורה בא אחר כך, שוטף את החושך. באוטובוס כל הנוסעים בבגדי קיץ. מזגן בשיא העוצמה. בסנדלים אני יוצא אל שלולית ראשונה.

IMG_1483

דובון יפהפה, תל אביב, 2017  

מוקדם בגן. אין איש. אני רואה דובון יפהפה. כששלחתי את תמונת בן מינו בשנה שעברה לשרון אס, היא כתבה לי שהוא נראה לה כאחשוורוש. לכאן אקרא לו מעתה אחשוורוש מצוי. השם דובון, שקשור ל"צמריריות" הזחל שלו, באמת לא לעניין. האחשוורוש חומק אל סתר שיח קוצני. צעקת שלדג ואז הדינוזאור עצמו. שקערורית על מדרגה שֶמים בה, שעד לפני שעה היו גבוהים כעננים.

פלשתי לתחומן של יתושות הידועות כ"יתושות הנמר האסייתי" שעקיצתן כואבת. מאוחר יותר אני קורא ש"הנמר האסייתי" מהגר ברחבי העולם בתוך צמיגים משומשים המיובאים מדרום מזרח אסיה. מים מצטברים בצמיגים, וביצי היתושים נוסעים למרחקים בתוך גלגלי הגומי.

בדרכי הרחק משם אני רואה פרפר קטן, סָטירית הטבעת, מכסה ומגלה את ה"עין" של כנפיו. הגן מלא בהן היום. היא נוחתת על פיסת צואה, טעות מביכה, ונוסקת מיד. גם האחשוורוש נוחת לרגע על שבלול, מבין שזה לא לעניין, פורש. אני מנסה לדמיין את מגע פיסת הרגע של פרפר בקונכייה. אין בזה שום דבר יוצא דופן זולת ההפתעה של מין בְּשֶׁאֵינוֹ מינו. אבל הרי הכול זה כך. הזבוב שזה עתה נחת עלי, זה לא יותר ולא פחות מוזר.

אני יושב בראש גרם מדרגות. סטיריות הטבעת עולות אלי אך לא מגיעות, כמו מטפסות במדרגות האוויר שמעל למדרגות האבן. שוב ושוב הן עולות לראות מי זה, ואז חומקות לימיני. שם הפתוח.

על המדרגה הנמוכה אחת מהן מותחת את כנפיה בשמש, יושבת על עלה יבש, עד שבן מינה מגיע והם מסתלקים משם כזוג. העלה ואני נותרים מאחור, בשני קצות גרם המדרגות.

שחרור ושני בולבולים (שלושה. ארבעה.) מצד זה של הגדר, בחסות אותו העץ.

לא רחוק ממני מישהי עומדת, מדברת בקול אל הצמחים. בבהלה, כך נדמה לי. בכאב.

סימנים

רוג'ר ג'ונס

הייבון מתוך Goodbye

 

*

בלילה הראשון שבּו הכרתי את מי שתהיה אשתי, שאלתי אותה על הָאָרוּס שלה, שעליו שמעתי מאחֵרים.

היא משפילה את מבטה אל השטיח. "האמת, הוא שקוע בעבודה שלו בזמן האחרון". לרגע שנינו שותקים.

לְסֵרוּגִין

מֵעֵבֶר לִתְרִיס וֶנֶצְיָאנִי

גַּחְלִילִית

 

 

המשרוקית

morandi vase of flowers 1924

 

ענפים יבשים פורצים כמזרקה מקרקע קרה עטוית שלכת. אין שלט ליד השיח הזה הגם שזהו גן בוטני. בסמוך לשיח אחר אני קורא בקושי את הכיתוב: "קר… עצוב" אבל במהרה אני מבחין שטעיתי, ושהמילה היא "צהוב". קרקש צהוב. עכשיו אין עליו שום צבע, אבל בעודי כותב את המילים האלה יוצאת השמש החורפית ומאירה את השביל שלצדי. את השיחים לא. הם נתונים בצֵל עצים גבוהים מהם.

מאחור הרי מואב. אני נזכר שבכתב חרטומים מצרי השם 'מואב' כולל סימנית של ציפור. עכשיו הם סגולים במקצת כמו בציורי האוריינטליסטים. שביל מפוספס אור וצל. עשרות תוויות שלטי הצמחים הלבנות פונות במלוכסן כמו קולטי שמש אל האור המועט, כאומרות כולן לשמש את שמות הצמחים. עורב חוצה, מכונית חוצה בכיוון הנגדי. כמה קרוב תמיד השקט.

ציפור קטנה, כתומת חזה, ניתרה אל השביל לצדי. לבי ניתר איתה. קשה להסביר שׂמחה שבראיית ציפור חדשה. ראיתיה להרף עין. היא זריזה יותר מהמבט. זאת חכלילית עצים, זכר. ציפור ממשפחת הקיכליים. שמה הלטיני, Phoenicurus, משמעו אדום הזנב, והמילה "פֶנִיקִים" נגזרת מאותו שם על פי הצבע שהיו מפיקים מחלזונות ארגמניים. ירושלים מסביב, ובמרחק מואב וצוֹר-צידון, ארצות המקרא שהציפור נושאת בשמה. ארזי הלבנון הוסעו מצור לבנות את בית המקדש. לא רחוק מכאן.

הוא משמיע שריקה חלושה, קצרה. ואולי זאת כבר ציפור אחרת. הייתי רוצה לדעת לזהות את כל הציפורים על פי השמיעה. ראיתי צַפָּרים עושים את זה. חבוי בין קוצי השיח חסר-השם הוא נחרד עתה פחות מקיומי, מניח לי לשבת בלי תנועה בממלכתו. ואז נעלם. עורבני צולל מיד באלכסון כבד מימין כמו כדי למלא את החסר. כמו שחקן מגושם, עטוי פרוות תכלת, מלך שייקספירי הנכנס מימין בתזמון מושלם עם יציאת ילד שנשא מונולוג בן מילה אחת בלבד, ציוץ.

השמש חזרה. ירגזי נכנס, נושא אתו את הצהוב החסר לקרקש. יש הבדל גדול בין ראיית ציפור בהליכה, ציפור נודדת או ציפור מנקרת על אדן החלון ובין ציפור הנכנסת אל תוך שקט שהתמשך.

רַק צִיּוּץ אֶחָד

לְצַד דִּמְמַת הַגַּן

קוֹצִים בַּחֹרֶף

במרחק, ההר הסגול שראיתי נעשה לבן. השמש שהסתתרה אצלי יצאה לכיוונו. ציוץ חלוש. כמו ניסיון לנפוח במשרוקית פלסטיק קטנה. היתה כזאת אי פעם, בילדוּת.

עלי שלכת אחדים על העץ שמולי, אבל הרוב ירוק. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שהירוק בעצים ירוקי העד הוא נוכחות הקיץ המתמיד והממתין גם בעיצומו של חורף. אני חושב על כמה אנשים שהם כמו הירוק הזה.

עלים קטנים נושרים מדי פעם, נחבטים קצת בקוצי העץ, נופלים לאדמה. כמו בחלום ההוא שבו נפלתי מהגג אבל נבלמתי שוב ושוב בחבלי הכביסה. אני חושב שניצלתי, שבסופו של דבר הצלחתי לתפוס משהו.

ציוץ. ציוץ. ציוץ. ציוץ.

רוח בעלים מאחור. המאחור מכריז על קיומו: גם אני כאן. קולו מונח יפה מאחורֵי כל הנראה שממול. הרוח משמיעה פסקול לעצים נעים ברוח. בה.

חרק מעופף פתאום באמצע של כל זה. צבעי שלדג רחוקים מאוד. אולי זו רק משאלת לב.

אפשר לבכות מרוב ששום-דבר.

העורבני חזר. הוא נעלם אבל צלו ממשיך לעוף עוד רגע, כגוזל כהה שלו שזה עתה פָּרַח.

הציוץ פסק. מתי, לא שמתי לב.

עלי השלכת נושרים אך לא כאבן. צורתם המעוקלת מקנה להם כוח לריקוד אחרון, פירואט. חוצה את התחומים. קצרים וגבוהים היו חייו על העץ. חיים חדשים מתחילים בעבורו עכשיו, על האדמה. מישהו היה צריך לכתוב התבוננות רצופה על עלה אחד ויחיד, לכתוב לו ביוגרפיה.

הידיעה שיש עוד.

חכליליתעצים-ערןהיימס-1_475096863.jpg

חכלילית עצים. קרדיט בגוף התמונה

 

 

 

מפל

התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו, הגלויה שבהן. המפל הוא בו בזמן גם היפוכה של התנועה הפרועה הזו וגם תנועות נוספות, שאינן לא זו ולא זו.

המבט נח על מקטע של המפל. בגבולותיו המים חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה, כמו גלגל שיניים במכונה עצומה. בכל מקטע נגלית תנועה אחרת. חלקן סוערות – זינוקים והנתזויות, התרסקויות מפוארות על משטחי סלע או התערבלויות מקציפות סביב ראשו של ענף המבצבץ מתוך הזרימה. אחרות מיושבות יותר – משטחים של זרימה אופקית נמרצת או קירות מים דקים, שקופים למחצה, רועדים מרוב מהירות בעת שהם משתפלים במורד מדרגות סלע.  מפֶּרֶץ יחיד של תנועה המפל נעשה במבט הזה לביבר עצום של תנועות מחזוריות.

בשולי המפל נגלית תנועה נוספת. מים קטנים פורשים שם מן הנתיב המרכזי הגועש וזורמים בקילוח אטי, פרברי, אל תוך ערוצוני צד זעירים עד שהם נקווים לבסוף לבריכות קטנות בשקערוריות בסלע. אפשר כמעט לשמוע את השקט שמשתרר בבת אחת באזני המים האלה ברגע הסטייה מהמולת המפל העצומה. כמו אימרה שקטה, מפכפכת, מלוות ההתפצלויות הללו את המפל לכל אורכו.

וישנם במפל עוד מים, שאינם דומים לאף אחד מן הקודמים. הם נולדים בנקודות השיא שלו, במקומות בהם הוא ניתך בעוצמה במדרגת סלע ומזנק חזרה מעלה. בשיא גובהו של הזינוק הזה, בגלל משב רוח פתאומי או התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם, טיפה או שתיים ניתקות מן הדבוקה ומתעופפות הצידה בקשת רחבה עד שהן נוחתות על אחד הסלעים הרחוקים, מעמיקות שם בהדרגה את צבעו. כל קשת כזו היא מפל של טיפה אחת, תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר במכחול דק.

העין מוסיפה לעקוב אחרי המפל הרחק למטה, שם הוא הולך ומתמתן עד שהוא שב ולובש לבסוף את צורת הנחל ונעלם מאחורי עיקול ההר. כמו הדיו של גל קול שחלף באויר, מפלי הטיפה הם הדיה האילמים של תנועת המפל הגדולה. כמותו גם הם משנים לבסוף את צורתם ונעלמים אל תוך הסלע, מותירים אחריהם רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי.

 

בְּצַד הַמַּפָּל

מַכְהִים אֶת הַסֶּלַע

מַיִם שֶׁלֹּא הִמְשִׁיכוּ

 

חלון מול חלון

נראה שאיש כמעט לא מבקר במקדש הזה, קונפוקו-ג׳י, לעומת המוני ילדי בית ספר ותיירים שמובאים באוטובוסים הממלאים את המקומות הפופולריים יותר. היה עוד איש אחד בלבד במתחם, ואני מנחש כי הוא משורר הייקו, מפני שלכאן באים בעיקר בגלל ענייני הייקו, הגם שהגן והצומח יפים אף הם. במקום ניצבת בקתה קטנה ששהה בה בערך ב-1670 מצואו באשו (1644-1694), וגם קברו של יוסה בוסון (1716-1783). אלו שניים מארבעת אנשי ההייקו הגדולים, וצירופם במקום קטן אחד הוא יוצא דופן ומצדיק נסיעה באוטובוס קו 5 לצפון-מזרח קיוטו ועליה ברגל.

בקתתו של באשו נהרסה והיה זה בוסון ששיקם אותה ב-1776 בעזרת תלמידיו. צירוף שני אתרי הזיכרון נוגע ללב. מצד אחד – מצבה, מצד שני -צריף קטן, פתוח. בוסון ובאשו השאירו בקתה, ואילו אני האחראי הייתי מאפשר למשוררים לשהות שם לילה או שניים. המבנה כה קטן, שאתה יכול להיות בטוח שאתה תופס בגופך את החלל ששהה בו באשו ובלי ספק גם בוסון ישב בו. מובן שלא די בכך כדי להפוך אותך למשורר ברמתם, אבל הידיעה הזו עשויה לעורר השראה. הצריף דל, העץ אכול וצפוד. אבל הכול אפשרי כאן.

אצלנו מקובל לפעמים לבחור משורר ולהראות לעולם כמה הוא עלוב, לחשוף את חולשותיו ולהיבנות (כביכול) על זה. ההצעה כאן אחרת: למצוא משורר – ולבנות לו בית. או לשקם את ביתו (וכל בית זקוק לזה במידת מה). ואז לגור ליד הבית הזה, או בתוכו.

בדרך החוצה אני רואה עש שחור. על כנפיו שני פסים. הם כמו מתחברים לאחד. כמעט. האם אפשר להיות כך עם זולת, כחלון מול חלון, כזוג כנפיים?

בוקר מעונן

חדר מלון בקיוטו

שומר על שקט

העיגול

 

עֵץ לִימוֹן יָבֵשׁ

שֶׁנָּתַתִּי לוֹ מַיִם

שַׁחְרוּר בָּא אֵלָיו

 

פרפר לבן עובר את הגדר, כלומר עובר דרך הגדר, ומתקרב אל החצר. איני יכול להגדיר אותו. אור הקיץ חזק, והוא לא מתמסר לעין. הוא עפעוף בלתי פוסק והעין המתמקדת לא יכולה לו. העין המתמקדת אוהבת דברים נייחים, אבל הפרפר הזה הוא משהו בין דבר לתדר. הוא מתנועע כאסוציאציה בהירה באור.

תמיד הוטרדתי מאוהבי הפרפרים נושאי הרשתות (נבוקוב הוא אחד הנודעים שבהם), שבכיסם האחד אהבת הפרפרים ובכיסם האחר מרעלה וסיכות. פרפרים לא רוצים להתקבע ובוודאי שלא להתרעל. המבט המשתוקק, הננעץ, האספני, מתגשם ונהיה סיכה ננעצת. יש דברים שלא נועדו להיאסף. פרפרים. כוכבים. אני בטוח שיש אנשים שאילו היו יכולים היו אוספים גרמי שמים, מכבים אותם ומסדרים במגירות.

הוא עף, עובר בתנועה שבורה את המרחק, ומתחיל לבדוק פרחים. נראה שהם לא לרוחו. וכשהוא כמעט מוותר ונעלם, מופיע עוד אחד. פרפר דומה לו מנקודת מבטי, אבל אין לי ספק שהם רואים את ההבדלים.  קראתי שצרעות יכולות להבחין בתווי הפנים של בנות מינן ולזהותן (גם על פי הריח). איני יודע אם זה כך בפרפרים.

אלו ודאי זכר ונקבה. הם החלו להסתחרר זה סביב זה במהירות כמו שתי גלקסיות בעוברן קרוב. איך הם עושים את זה, אני צריך לבדוק. לפתע נוצר ביניהם מעין מרחב פתוח-מחבר, ונקודת מרכז ברורה. ציר. פתאום יש עיגול לבן באוויר, מרכז ברור לעולם. ואז העיגול נפרם, והם ניתקים איש לדרכו. כל זה ארך אולי עשר שניות.

פתאום הבנתי משהו שאיני יכול לנסח בדיוק על העניין הזה של הכתיבה, כלומר על תשומת הלב, שנתפסת פתאום בדבר, ונהיית צמודה אליו כאילו בינך ובינו יש ציר נעלם. עד הפרימה ההכרחית. כשהפרפרים היו מרותקים זה לזה, גם אני הייתי מרותק. כמו כוכב בודד המקיף מרחוק שתי גלקסיות מתמזגות.

ימי חיי פרפר בוגר קצרים. עניין של שבוע-שבועיים בערך. חייו של היצור הזה החלו בזחילה ובאכילה והמשיכו ללא תנועה כגולם במשך תקופה ארוכה בהרבה. העיגול המהיר הזה שונה מאוד מהחיים הקודמים, הן מהזחילה והן מ"צינוק" הגולם. האם הפרפר זוכר משהו מחייו הקודמים? האם נותר בו שמץ מהם, כמו זיכרונות ילדות עמומים אצלנו? או כמו השהות שלנו ברחם? כמו זיכרון של חיים קודמים? האם כשהוא רואה זחל או גולם של פרפר מבני מינו הוא יודע שהוא היה פעם כזה?

אני בטוח שהם עצמם לא יודעים שהעיגול שהם התוו הוא כמעט סמל של חייהם, חיי הגלגול. האם יש משמעות לכך שאנו נראה את זה, ונאמר את זה?

 

חָצֵר רֵיקָה

קוֹל פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ

אַחֲרֵי הַפַּרְפַּרִים

 

15.6.17

הצד הקדמי פונה אל החומות ואל השמש העולה במזרח. עברתי לצד הצל. כאן מאחור יש שולחנות עגולים על משטח חצץ וכסאות עץ. צל קריר עוד סוחב אחריו שמץ לילה. כוס מיץ תפוזים לצדי. זבוב אורב על זגוגית השולחן. השמש כולה חסומה בבניין. קול אמבולנס רחוק. ירושלים. אורן, לימון ותאנה. הפגים מתקדמים לקראת הקיץ שכבר. אין איש.

נקר מקיש על גזע עץ לא רחוק לא נראֶה. קולו הרבה יותר רחב ומתפשט ממנו-עצמו. מעל שורות נורות – דרורים, ואת הכול מלווה רחש מזרקה קטנה. פרחים. חלקם גבוהים ממני. איני יודע את שמותיהם. אל תקום עדיין. יש זמן. משהו מחכה. המועקה הזאת כבר הגיע זמנה לחלוף. אולי עכשיו, אולי הצל הזה ייקח אותה כמים האוספים מים. וגם אם לא. מאחורַי יש מדרגות המובילות לגן קטן, העשוי כמעין שביל. אלך לשם עוד מעט. בינתיים אני מחדד עיפרון.

המחשבה הזאת שבכוחו של עורב על אורן גבוה למחות כוחות כמו קנאה, תשוקה, חמדנות… שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן, במה שיש לנגד העיניים, לטשטש את הרקע של העבר, העתיד, של מה שאין… אני פתאום לא מאמין בזה, אבל ממשיך לכתוב כמו מכוח נדר שנטלתי אֵי-אז. החצר מרושתת כבלים ועליהם נורות, כהכנה לחתונה לילית. בֵּית נורה אחד ריק. צוצלת ניצבת מעליו. מישהו חיבר במסמרים, בניצב לגזע אורן, חתיכת פח. הצוצלת נכנסת והומה תחתיו. עכשיו זה הגג שלה.

תְּחִלַּת יוֹם קַיִץ

קוֹל נְקִישַׁת הַנַּקָּר –

דָּמַם בֵּינְתַיִם