העיגול

 

עֵץ לִימוֹן יָבֵשׁ

שֶׁנָּתַתִּי לוֹ מַיִם

שַׁחְרוּר בָּא אֵלָיו

 

פרפר לבן עובר את הגדר, כלומר עובר דרך הגדר, ומתקרב אל החצר. איני יכול להגדיר אותו. אור הקיץ חזק, והוא לא מתמסר לעין. הוא עפעוף בלתי פוסק והעין המתמקדת לא יכולה לו. העין המתמקדת אוהבת דברים נייחים, אבל הפרפר הזה הוא משהו בין דבר לתדר. הוא מתנועע כאסוציאציה בהירה באור.

תמיד הוטרדתי מאוהבי הפרפרים נושאי הרשתות (נבוקוב הוא אחד הנודעים שבהם), שבכיסם האחד אהבת הפרפרים ובכיסם האחר מרעלה וסיכות. פרפרים לא רוצים להתקבע ובוודאי שלא להתרעל. המבט המשתוקק, הננעץ, האספני, מתגשם ונהיה סיכה ננעצת. יש דברים שלא נועדו להיאסף. פרפרים. כוכבים. אני בטוח שיש אנשים שאילו היו יכולים היו אוספים גרמי שמים, מכבים אותם ומסדרים במגירות.

הוא עף, עובר בתנועה שבורה את המרחק, ומתחיל לבדוק פרחים. נראה שהם לא לרוחו. וכשהוא כמעט מוותר ונעלם, מופיע עוד אחד. פרפר דומה לו מנקודת מבטי, אבל אין לי ספק שהם רואים את ההבדלים.  קראתי שצרעות יכולות להבחין בתווי הפנים של בנות מינן ולזהותן (גם על פי הריח). איני יודע אם זה כך בפרפרים.

אלו ודאי זכר ונקבה. הם החלו להסתחרר זה סביב זה במהירות כמו שתי גלקסיות בעוברן קרוב. איך הם עושים את זה, אני צריך לבדוק. לפתע נוצר ביניהם מעין מרחב פתוח-מחבר, ונקודת מרכז ברורה. ציר. פתאום יש עיגול לבן באוויר, מרכז ברור לעולם. ואז העיגול נפרם, והם ניתקים איש לדרכו. כל זה ארך אולי עשר שניות.

פתאום הבנתי משהו שאיני יכול לנסח בדיוק על העניין הזה של הכתיבה, כלומר על תשומת הלב, שנתפסת פתאום בדבר, ונהיית צמודה אליו כאילו בינך ובינו יש ציר נעלם. עד הפרימה ההכרחית. כשהפרפרים היו מרותקים זה לזה, גם אני הייתי מרותק. כמו כוכב בודד המקיף מרחוק שתי גלקסיות מתמזגות.

ימי חיי פרפר בוגר קצרים. עניין של שבוע-שבועיים בערך. חייו של היצור הזה החלו בזחילה ובאכילה והמשיכו ללא תנועה כגולם במשך תקופה ארוכה בהרבה. העיגול המהיר הזה שונה מאוד מהחיים הקודמים, הן מהזחילה והן מ"צינוק" הגולם. האם הפרפר זוכר משהו מחייו הקודמים? האם נותר בו שמץ מהם, כמו זיכרונות ילדות עמומים אצלנו? או כמו השהות שלנו ברחם? כמו זיכרון של חיים קודמים? האם כשהוא רואה זחל או גולם של פרפר מבני מינו הוא יודע שהוא היה פעם כזה?

אני בטוח שהם עצמם לא יודעים שהעיגול שהם התוו הוא כמעט סמל של חייהם, חיי הגלגול. האם יש משמעות לכך שאנו נראה את זה, ונאמר את זה?

 

חָצֵר רֵיקָה

קוֹל פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ

אַחֲרֵי הַפַּרְפַּרִים

 

15.6.17

הצד הקדמי פונה אל החומות ואל השמש העולה במזרח. עברתי לצד הצל. כאן מאחור יש שולחנות עגולים על משטח חצץ וכסאות עץ. צל קריר עוד סוחב אחריו שמץ לילה. כוס מיץ תפוזים לצדי. זבוב אורב על זגוגית השולחן. השמש כולה חסומה בבניין. קול אמבולנס רחוק. ירושלים. אורן, לימון ותאנה. הפגים מתקדמים לקראת הקיץ שכבר. אין איש.

נקר מקיש על גזע עץ לא רחוק לא נראֶה. קולו הרבה יותר רחב ומתפשט ממנו-עצמו. מעל שורות נורות – דרורים, ואת הכול מלווה רחש מזרקה קטנה. פרחים. חלקם גבוהים ממני. איני יודע את שמותיהם. אל תקום עדיין. יש זמן. משהו מחכה. המועקה הזאת כבר הגיע זמנה לחלוף. אולי עכשיו, אולי הצל הזה ייקח אותה כמים האוספים מים. וגם אם לא. מאחורַי יש מדרגות המובילות לגן קטן, העשוי כמעין שביל. אלך לשם עוד מעט. בינתיים אני מחדד עיפרון.

המחשבה הזאת שבכוחו של עורב על אורן גבוה למחות כוחות כמו קנאה, תשוקה, חמדנות… שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן, במה שיש לנגד העיניים, לטשטש את הרקע של העבר, העתיד, של מה שאין… אני פתאום לא מאמין בזה, אבל ממשיך לכתוב כמו מכוח נדר שנטלתי אֵי-אז. החצר מרושתת כבלים ועליהם נורות, כהכנה לחתונה לילית. בֵּית נורה אחד ריק. צוצלת ניצבת מעליו. מישהו חיבר במסמרים, בניצב לגזע אורן, חתיכת פח. הצוצלת נכנסת והומה תחתיו. עכשיו זה הגג שלה.

תְּחִלַּת יוֹם קַיִץ

קוֹל נְקִישַׁת הַנַּקָּר –

דָּמַם בֵּינְתַיִם

 

 

שפירית כחולה

גשר עץ קטן. שישה קרשים מעל תעלה שגם ילד יכול היה לחצות בצעד אחד. פלג מלאכותי אמור לזרום בו, אבל עכשיו אין זרימה. חם, רק אמצע אייר. מים עומדים באגן קטן שבקצה התעלה, מעטים מכדי להישפך. טפטוף על מסלעה. מבין האבנים מגיחות שערות שולמית, רוטטות במים המטפטפים. רעש טרקטורים בוקע מבעד לקול המים. ציפורים קובלות. צללים נעים בחוֹם על האדמה ועל המחברת – עלי במבוק כהים, כמו בציור יפני, דיו חיוור של צל. על החול למרגלותַי עקבות אדם – עקבותי? – ונמלים הולכות על העקבות האלה כמו אסטרונאוטים על אוקיינוסֵי הירח, מותירות עקבות לא נראות על העקבות.

פרפר לבן מופיע מימיני ונעלם כלעומת שבא. מוזר, ברגע שאני מבחין בו אני גם שב לשמוע משמאל את קול הטפטוף שכמו נעלם לכמה רגעים כשהסתכלתי על דברים אחרים. כאילו ישנו קשר עלום (וברגע זה נפל פרי כלשהו על יד הכותבת) בין רפרוף הכנפיים וטפטוף המים. אני מפנה ראשי ימינה לחפש את הפרפר, אבל במקום פרפר עולה שם ציפור לבנה גדולה, אולי אנפה, אולי שחף, מטפסת בגובה.

מישהו השאיר כאן חפיסת שוקולד. נמלים מצאו אותה. אני פותח את העטיפה כדי להקל עליהן את הפריצה. הרחק מתוך הגן עולים קולות ילדים. האבא אומר: "זה המסתור". נמלים אחרות, גדולות יותר, על אבנים שמקיפות גזע. דקל היה שם ונכרת, אולי קרבן לחדקונית. הוא מחוספס ומלא בליטות ושקעים. כמה עלים של צמחים אחרים כבר בוקעים מתוכו. הדקל המת הפך בעבורם לקרקע. הוא ודאי רך יחסית עבור שורשיהם, שהורגלו בקשיות הסלע. נמלים הולכות עלי. למכנסַי יש צבע חול.

על גזע הדקל הכרות גומיית שיער ורודה של ילדה. אני רוצה לכתוב משהו על הדקל, שעכשיו הוא ראש לגומייה הזאת, ועל הסמיכוּת שבין "שערות שולמית" וגומיית השיער וכו', אבל אז שפירית כחולה נוחתת על צינור השקיה חום סמוך, ואני עוצר הכול. השפירית מדהימה אותי מפני שרק שעה לפני כן קראתי בספר כלשהו על שפיריות, ועל מישהו שהעלה את ההשערה הנועזת לפיהן מה שאנו מתארים כגלגול בין שני שלבי חיים של שפירית אחת – שלב הנימפה שבו היא חיה מתחת למים ושלב החרק שבו היא הופכת לחרק יבשה מעופף – יכול גם להיתפס לא כשני שלבים בחיי יצור אחד אלא כשני יצורים שונים. והאחד נולד מתוך משנהו. הנימפה חיה כמה שנים מתחת למים; החרק – ימים או שבועות. פתאום אני רואה אחרת את עמידתה על הצינור הזה.

השפירית הכחולה עומדת בצֵל. אני מאחוריה וקצת הצידה, ויכול לצפות בה בשקט. אולי היא מאזינה למים שזורמים מתחת לרגליה, אולי צמאה להם? האם היא זוכרת את חייה מתחת למים או שהגלגול מאתחל הכול, כפי שלידתנו משכיחה מאתנו את הרחם ואת מה שקדם לרחם? באור החזק איני רואה את כנפיה. היא ארוכה כזרת. צבעה כחול עמום, כמעט אפור, שמזכיר לי גוון כלשהו בציורי קיר איטלקיים.

צל עלים חולף עליה כמו מכחול רך מאוד. פתאום היא מניעה פעם אחת את הראש מעלה-מטה. אבות אבותיה, שחיו לפני 300 מיליון שנה, ראו עולם אחר. גם כאן. לפני היות אדם. לפני היות יונקים. לפני היות פרחים. ראיתי פעם מאובן של שפירית שגודלה כעורב. העבר שולח שורשים קדימה אל הרגע הזה. קורמורן משמיע שלוש צפירות ועף, פרהיסטורי ושחור, מעלי ומעל השפירית הכחולה, שחור כנמלה, אדיש לשנינו.

ראש השפירית מופנה הלאה ממני אבל אני מבין פתאום שהיא יכולה לראות אותי הגם שאני באלכסון ומאחוריה, שכן ראייתה היא היקפית כמעט. כל הזמן הזה שחשבתי שאני צופה בה כצייד למעשה נעצנו מבטים. היא עוד עומדת על הצינור החום של הטפטפת.

אני טועה וקם להתקרב. שפיריות הן החרקים המהירים ביותר בעולם, וזאת אינה יוצאת דופן. היא טסה ימינה כמו אלקטרון שהתעורר. כנפיה מופיעות באור והיא נגוזה. הצינור עוד שם, כס נטוש. מהצד השני, טבלת השוקולד כבר מנומרת נמלים. הן נאחזות כמו מטפסי צוקים במשטח החום והחלק. איך זה להיות נמלה על טבלת שוקולד שגדולה ממך, נגיד, פי 100,000? (אם נמלה שוקלת מיליגרם, וטבלת השוקולד – 100 גרם). איך זה להיאחז בסלע כה גדול? זה לא קשה להבנה, כי זה גם מצבנו.

מצד המים המטפטפים עולה קול חדש. זוהי בלי ספק צפרדע, שכנראה התעוררה. אני אפילו לא מנסה להבחין בה בתוך צמחי המים הירוקים. ודאי היתה נראית לי כעלה. היא טוענת משהו, שאת פשרו איני מבין אך הוא עמוק ורטוב, ואני מהנהן בהסכמה.

 

עַל צִנּוֹר מַיִם

שַׁפִּירִית כְּחֻלָּה בַּצֵּל:

תְּחִלַּת הַקַּיִץ

 

Fan painting by Xu Xi, Dragonfly and the Bean Flowers, Song Dynasty (960-1279

,Fan painting by Xu Xi, Dragonfly and the Bean Flowers, Song Dynasty  960-1279 CE

ליד המים

IMG_0292

בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. אני מרגיש פתאום את העיניים זזות, כאילו רתומות אליהם. נדמה לי ששמעתי, שדבורה מייצרת בכל ימי חייה בערך כפית וחצי דבש.

יושבים סביב הבריכה. היא עכורה לגמרי. רק כמה פרחים לבנים מרחפים בה, ממשיים לא יותר מהשתקפות ענפי העץ מלמעלה. ואז רוכן איש הגן ואוסף כוס מים אל צנצנת. המים רוחשים חיים. אני מקרב את עינַי. חמישה-שישה יצורים, שנראים דומים לפרוקי רגליים שוכני מים פרהיסטוריים. ואכן זהו תריסן, כמדומני המין המכונה "תריסן מגושם". המין הוא "מאובן חי" שקיים 200 מיליון שנה, כלומר יצור שדומה למאובנים הקדומים של המין שלו ללא שינוי ניכר. בבת אחת הצנצנת דחוסה בזמן עבר רחוק שהגיע עד ההווה, ואפשר לדמיין שאחרי שננעץ מבטינו ממושכות בצנצנת ונפנה אותו סביב יהיו שם דינוזאורים וצמחייה של תקופת היורה (בערך 200-145 מיליון שנה לפני זמננו). עולם מלא שרכים, ללא פרחים וממילא ללא דבורים, ללא בני אדם וללא יונקים משמעותיים. התריסנים מוחזרים הביתה ונבלעים בהם. הבריכה סוגרת עליהם וההווה חוזר לעצמו. ציפור שראשה שחור וְחָזָהּ כעין הדבש מתיישבת על ענף לא רחוק. איש הגן מזהה את הדינוזאור: דּוּחָל שְׁחור-גרון.

Triops_cancriformis2

תריסן מגושם. קרדיט: Stijn Ghesquiere from en.wikipedia.org

 

צֵל אָבִיב

גָּבְהוֹ שֶׁל עֵץ אַלּוֹן

שֶׁנִּטַּע כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

אודם

יש ספסל אחד באוניברסיטה שאם אני יושב עליו כמה דקות מיד הציפורים באות. בראש ענף דק ראיתי אותו עומד ביני ובין השמש, ולמרות האור החזק שבלע את צבעיו היה ברור שזה נקר סורי. ישבתי וחיכיתי לקול הנקישה בעץ. לפני כמה שנים הייתי מתעורר כל בוקר מקול נקישות חזקות. לא הבנתי מה זה, עד שיום אחד, בעיניים ישֵנות, ראיתי אותו על הגג ממול. הוא הקיש לא בגזע עץ אלא בקופסת פלסטיק כלשהי שהיתה צמודה לאנטנה. הלכתי לבית שממול, חיכיתי שמישהו יפתח את דלת הכניסה, עליתי לגג, טיפסתי על משהו, ועטפתי את הקופסה – גזע שלעולם לא יובקע בידי מקור – בחולצתי. למחרת ראיתי אותו נוקש בעץ ראוי לשמו, קרוב יותר אל מרפסת ביתנו.

עכשיו, על הספסל, עננים ספגו קצת את האור ואפשר היה לראות את צורתו הברורה, את אחיזתו המקבילה לעץ. אבל הוא לא נקש. הענף היה דק מדי לנקישה, גבוה על העץ. תחת זאת תחב את מקורו בתוך גופו-שלו וניקה את נוצותיו, מסרב לתפקיד המצופה ממנו מצדי, תפקיד ששמו כאילו מחייב אותו לבצע עבורנו. ברגע זה הוא לא היה "נקר", אלא ציפור על עץ. בתוך עצמו ניקר, ושום קול לא עלה מזה. קול של מקור מחטט בנוצות, ממרחק כזה, חלש כמו קול הכוכבים הכי רחוקים.

רגע לאחר מכן הוא קרא קריאה קצרה וכבר היה באוויר, טס לכיוון הפקולטה למשפטים, עף מעל ראשי. כשהוא פרש כנפיים נגלה הכתם האדום של בטנו לעיני. הרף עין של אודם על רקע השמַים. קצה מכחול נוגע באישון המורם. הייתי קם ורץ אחריו, מנסה אפילו לעוף, אבל עד שחשבתי את זה הוא כבר נגוז. הכתם האדום כמו נשאר לעוד רגע אחריו, כמו נוצה מרחפת מאחורי ציפור מהירה. אפילו הייתי ציפור לא הייתי משיגו. עד שאקפל את פנקסי המגושם הוא יהיה כבר כל כך הָלְאָה. ישבתי וחיכיתי לשובו.

בְּטֶרֶם אָבִיב

מוּל אוּלָם הַקּוֹנְצֶרְטִים

עֵץ שֶׁהַנַּקָּר

 

סופת שלג

מאת קור ון דן הייבל

מתוך American Haibun & Haiga, 3, p. 82

*

אחרי שירידת השלג הממושכת השקיטה את האיסט-וילג', שומרים פנסי הרחוב את הרחובות המושלגים בשקט של קימורים קורנים ברכּוּת ושל ערימות של שלג. מתוך הדברים היומיומיים השלג יצר צורות חדשות ונופים חדשים. פחי אשפה הם עמודים לבנים של שלג מעוגל. המכוניות החונות לאורך רחוב 10 מזרח הפכו לגבעות משופעות, מחוברות זו לזו. הרחוב עצמו נהר דומם של לבן. השלג עמוק מכדי לאפשר תנועה. חזיתות הבתים, מהמדרגות ועד לתעלות הניקוז שבקצות הגגות, עם השערים וגדרות הברזל, הפכו כולם למעשה-רוקם מקושט של שלג. השלג מקשט את הענפים העירומים של עצי המדרכה. עצי גינקו, אלונים ועצי אגס מלבלבים כולם עתה עֲצֵי שלג. אין רוח. רק איש יחיד הולך בחוץ ועכשיו אף הוא דומם. הרחוב בוהק בשקט באור המנורות.

רְחוֹב בְּעִיר

הַחֹשֶׁךְ שֶׁבְּתוֹךְ

מְכוֹנִיּוֹת מְכֻסּוֹת שֶׁלֶג

 

 

אהבת אֵם

אֶלֶנָה דה סוּסָה

מתוך American Haibun & Haiga, 3

 *

מהחלון האחורי אני רואה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

 כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

 השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על זה שאין כל תקווה.

 כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה