ספר חדש בהוצאתנו. הערה מאת העורך

למקרא ספרו החדש של אלכס בן-ארי, "גשם שיורד לאט יותר", עלתה בי המחשבה: מה אני מחפש בספרי שירה? מה אני מבקש שיעבירו לי? והבנתי משהו מובן מאליו – שהמַתנה הכי גדולה של ספר שירה הוא השקט המיוחד של המשורר. איני מבטל את מתנת המילים, כמובן, אבל באופן מוזר לא אחזור לספר שירה בגלל מה שכתוב בו, אלא בגלל מה שהוא משאיר אחריו.

הספר נפתח בשיר הבא:

מִכְתָּב יָשָׁן

אֲנִי מַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ

בְּעֵט אַחֵר

אפשר לראות את התמונה. שורות כתובות, הפסקה – אולי באמצע משפט – זמן שעבר – אולי הרבה זמן – מילים חדשות, בעט אחר – אולי בצבע אחר. האם השתנה כתב היד? האם מה שכתוב במכתב הישן ממשיך כאילו לא עבר זמן, ומה שהשתנה הוא רק העט? או שמא, וזה סביר יותר, העט האחר מבטא שינוי עמוק יותר: המכתב לא ממש ממשיך ברצף, כתב היד אינו זהה, ובעיקר – הכותב הוא איש חדש כבר. מדוע שב אל המכתב? זה רגע של תחיית-מתים, רגע של השקיית עציץ יבש.

ובעיקר – וזה רגע שלופת את הלב – האם מי שהמתינ/ה למכתב אֵי-אז עדיין ממתינ/ה לו? האם הוא או היא בכלל יודעים שמישהו כותב להם? האם הסיבה שהמכתב לא נשלם ולא נשלח בעבר פועלת עדיין, והמכתב לא יישלח גם עתה? האם אחרי המשך המכתב תבוא שוב הפסקה בזמן? עוד צפויים המשכים?

זה שיר – וכל שיר הוא מכתב קצר – על מכתב שאין יודעים עליו דבר מלבד שהוא ממשיך פתאום; שאחרי הפסקה יכול לבוא המשך. אולי ספרי שירה הם מין מכתב כזה. אנו כותבים אל עצמו או אל קורא, העט משתנה, זה ספר חדש, אבל כל הספרים הם המשכים של מכתב אחד, מכתב-החיים, אם אפשר לומר כך, שנפסק ונמשך. וכשאתה ממש מפסיק לכתוב ישנו סיכוי שמישהו אחר ימשיך את מכתבך, אף הוא בעט אחר. או יענה לו. קוראים לזה בכל מיני שמות, אחד מהם הוא "השראה".

ספר נפלא, מלא דממות.

=

=