זה תצלום של עין. חלק של עין מורכבת של קְרִיל. קריל הוא יצור זעיר ממחלקת הסרטנים העילאיים, והם חיים בהמוניהם באוקיינוסים. המסה הכוללת שלהם גדלה מזו של בני האדם, כה רבים הם. כמו זבובים של ים. בני האדם דגים אותם בכמויות עצומות. לפי הערכה אחת, 200 אלף שונה בשנה.
לולי המיקרוסקופ האלקטרוני לא היינו משערים שכך נראית עינו של היצור הזה. עתה, אנו יכולים, כביכול, להישיר אליה מבט. העין המצולמת כבר אינה רואה, כמובן. המיקרוסקופ נמצא מחוץ למים. ובכל זאת אפשר לדמיין אותה מביטה בנו, לתהות מה היתה רואה העין הזאת אילו היה הקריל הזה חי.
מבט ההייקו דומה למבט בעין הזאת. הוא מבט שאינו מתרגם את השכיח לחוסר-חשיבות. רק בגלל שיש כה רבים מהם, אין זה אומר שאין הם נפלאים. זה אומר שיש הרבה מן הפלא, לא להיפך. משום מה אנו חושבים הפוך. לכן אנו מגדירים זהב כיקר מנחושת. אבל אין שום דבר פלאי יותר ביסוד זה ולא במשנהו. יש פשוט פחות זהב באדמה. בינינו, נחושת מתכת יותר יפה מזהב.
מבט ההייקו מתבונן במשהו "משעמם" כביכול כמו קריל, אבל אינו מסתפק בסקירה חטופה של היצור. הוא מבחין במשהו מסוים בתוכו. במקרה זה – בעין. מבט ההייקו מתקרב אל המשהו הזה, ורואה שיש בה משהו שלא היה גלוי.
משהו במשהו כמו גדֵל ונפתח.
כשהדבר "גדל" ו"נפתח", אין זה קורה במציאות ה"קשה" של הקריל או של עינו. זה קורה במבט, בתוך המתבונן. ראייתו טוב יותר משנה את המביט. כל שיר שעובד עלינו עושה זאת קצת.
הקריל הזה לא מביט בנו, ואילו היה יכול לראות לא היה יכול לדעת שהתצלום הזה הוא של עינו, אבל יש בעינו יכולת להגדיל ולפתוח את הנשמה כמו מעט מאוד דברים. מדוע? אולי אין לכך תשובה, אבל אולי יש בכל זאת כמה כיווני מחשבה: א. הדמיון של העין לתופעות אחרות בטבע, כמו כוורת דבורים ופתותי שלג. ב. הסדר הקפדני הזה, מלאכת המחשבת המוקדשת ליצור "פּחוּת". ג. הצבע העמוק. ד. ההבנה שעינינו המתבוננת והעין שבה אנו מתבוננים רוצות אותו דבר – לראות. שיש רצון לראות ביקום, והוא מבטא את עצמו באופנים חומריים שונים.
לחנות החדשה של ספרי ירח חסר >>>>>>
ירח חסר: הייקו בעברית 
