פורים שמח

                                                        

תושבי השכונה מכונסים בבית העם למסיבת החג. קולות שירה מלווים במחיאות כפיים גוועים מאחורי. פנסי הרחוב נדלקים בזה אחר זה, מבריחים זוגות חתולים מייללים אל חצרות הבתים. את שארית הדרך אני רצה במרכז הכביש, שפם מרוח על פני, זנב לח חובט בין רגלי.

ניני מקבלת אותי בנביחות צהלה ורחרוחים בלתי פוסקים. דחיפות וצעקות ה"לא" שלי לא עוצרות אותה. מעבר לדלת השירותים אבא ממלמל אליה מילות חיבה. אני מבקשת ממנו שיקרא במהירות לאימי. הוא שואל מדוע עזבתי את המסיבה. בגד הגוף השחור, אליו מחובר בסיכת בטחון זנב ממולא צמר גפן, מכתים את הרצפה. עובר זמן רב עד שאימא נכנסת. היא מסתכלת, מביאה צמר גפן ועוזבת. אבא מפציר בי לחזור למסיבה לפני שתסתיים. אני נאחזת בחוזקה במושב.

חָשׁוּךְ מְאוֹד

יָרֵחַ מַשְׁלִים מִלּוּאוֹ

מֵאֲחוֹרֵי  בַּיִת

(חמוטל אראל)