תכשיטים והייקו

הוזמנתי אתמול לשוחח על הייקו עם תלמידי המחלקה לעיצוב תכשיטים ב"שנקר". כשנעניתי להצעה היה זה בלי מחשבה מיוחדת על קהל השומעים המסוים. אבל תוך כדי הכנת המצגת לשיחה הבנתי שיש משהו מיוחד במינו בשיחה הזאת.

חשבתי על זה אגב בחירת תמונות למצגת, כולן מתכשיטיו של הצורף היפני (יליד 1948) קימיאקי קגייאמה. היחס בין עבודתו של קגייאמה ועולם הצורפוּת הפומבי הוא כיחס בין הייקו לספרות רבי-המכר. מעולם לא התקשטתי בתכשיט מפני שזיהיתי, מתוך בורות, בין תכשיט ובין עולם הראווה, המוחצנות וה"יוקרה". זו השפה שדוברות בה הפרסומות של חברות התכשיטים. אבל פתאום ראיתי אפשרות אחרת של תכשיט. תכשיט שאינו מוחצן, מלאכותי וזוהר, אלא מופנם, דובר את שפת הטבע והחלופיות, עמום, או זוהר באופן אנושי ועדין, עניו מאוד ועם זאת וירטואוזי.

בסיכות שלפניכם אפשר להבחין בשני סוגי צורפות. אחת יוצרת מקבילה לטבע. סיכות העלה העשויות ברזל מחקות להפליא לא רק את צורת העלה אלא את הזמן שעובר עליו: חורים בגדלים שונים; חלודה; התקפלות צפודה פנימה: ואבּי-סאבּי נוגע ללב. סיכות אלו מזכירות הייקו שמתאר דבר אחד בככותו המדהימה. סיכות העלה כה נוגעות ללב גם בגלל מה שהן (והעובדה שאלו עלי ברזל, ושהברזל לא פוגם בעדינותם) וגם בגלל היותן מחוץ להקשרן: עלים שאיבדו את העץ ואת היער. ומישהו (הלוואי עלי) נושא אותן בצמוד לבגדו כמי שנושא פּליט.

סיכות אחרות של אותו צורף הן מעשה הרכבה, חיבור של דברים "זרים" זה לזה כמו ברזל, פנינים, אלמוגים וזהב. למען האמת, רק רשימת החומרים הזאת, בסמיכות, יש בה כדי לגרום התרגשות. וגם שירים כאלה יש, שירים המחברים דברים רחוקים מאוד בעדינות גדולה מאוד. למשל שיר המחבר רגל של צרצר למסמר לבדידותו של אדם:

בְּדִידוּת

תָּלוּי עַל מַסְמֵר –

הַצְּרָצַר

(באשו, מיפנית יעקב רז, מתוך הדרך הצרה לאוקו, חרגול 2006)

במהלך השיחה הבנתי: הייקו אינו אלא תכשיט מילולי.

תודה לדגנית שטרן ולקובי פרץ על ההזמנה.

~

[דרור בורשטיין]