נעליים

אווה נכנסה לחנות הנעליים בבניין כלל וביקשה נעליים שיחזיקו לשבע שנים. היו לה תוכניות לנסוע. היא כבר עשתה טבלה. היא תתחיל מיפן. ביפן היא תהיה שנה. מקצה לקצה. עד הצפון הרחוק. ותשב בדממה בגנים הספונים. ותצפה מרחוק (מקרוב?) בשלגים בראשו של ההר. אחרי שנה ביפן היא תראה לאן הלאה. על מפת העולם הישנה נתגלו לה איים והרים.

עש שחור ענקי יקדם את פניה במקדש בקיוטו. דלפק הכרטיסים עוד יהיה סגור ולא היה שם איש. אחר כך יפתחו לה את השער בתנועה קלה כשאיפה. רגליה יובילו אותה בשביל אל הגן. ציקדות יזמרו לכל מלוא המרחב כמו זמזום של מתח חשמלי גבוה. עגור יישב על גג של צריף שבמרכז אגם קטן של גן. ועץ גדול יהיה שם. וזה יהיה בלי כל ספק הסתיו. קשישה יפנית, כבת תשעים, תיעמד בשביל הכניסה ותקוד לה עמוקות. אווה תשיב לה בקידה ותאמר משפט ברכה ששיננה מהשׂיחון הצרפתי-יפני. הישישה תשלוף מטאטא זרדים מארון שיהיה שם בוודאי לצד בקתת הכרטיסן, ותחל לנקות לאט ובתנועות ארוכות את העלים מן השביל. אווה תזוז קצת ותניח לה לנקות. ואז, בלא מילה, תציע לה אווה ליטול ממנה את המטאטא ולנקות קצת במקומה. האישה היפנית תחייך, תביא יעה מן הארון. יהיה זה יעה גדול מאוד של פח, שכמדומה נוצר לפני מאות שנים. והזקנה תרכון שם על ברכיה ותושיט את היעה ואת העלים הכתומים תאסוף בקצות האצבעות. קלים כל כך יהיו. כאילו עשויים אוויר.

אווה תחלוץ את נעליה החדשות, הנעליים שהיא מודדת עכשיו בחנות ברחוב יפו בירושלים, ותניח במתקן העץ המיועד לכך. היא תהיה הראשונה ולבד, ולא יהיו שם נעליים אחרות זולת זוג שנשכח. אולי אתמול. אולי לפני חמש מאות שנה.

תהיה דממה וגשם קל לסירוגין. היא תראה מרצפות לחות על שבילים אחרי גשם. היא תראה פעמוני ברזל גדולים, כבדים, שותקים, קערות הפוכות מלאות פֶּטְרִיכּוֹר. תראה עצים שאוהבים אותם, שדואגים להם, שתומכים בהם בקביים כשהם מטים ליפול, שעוטפים אותם ביריעות, שמניחים עליהם כף יד, שלוחשים להם מילות עידוד. גשם קל יֵרד על ברֵכה. הגשם לא ייראה אך האדוות יספרו לה. והיא תרגיש שם, לראשונה בחייה, שייתכן הכול.

הכול ינשור ממנה ויישכח. כמו מים נשפכים למים, כמו להבת נר נוגעת בלהבה. הייתי פתיל והמקום נגע בי והעלה בי אש.

בתוך המקדש יהיה מקדש צדדי. הגשם יתחזק מעט. היא תתיישב שם על קרשים. לא יהיה שם אף אחד. תהיה שם רק היא. יהיה שם פֶּסֶל של אדם יושב והוא ידגים לה בלי מילים כיצד לשבת. כשתעצום עיניים ותנשום (היא לא תדע שאפשרי לנשום עמוק כל כך) היא בעצמה תהפוך לפסל. מדי פעם ציפור תגיד מילה. השקט הלח של הבוקר יהיה מוחשי כמו ריח עַז של עלים אחרי הגשם, חלקם על העצים, חלקם על אבנים טחובות. מרוב דממה תרצה כמעט לצעוק. קול גשם קל יתערב בקול גשם חזק יותר, מוזיקה של זרזיף קרוב על רקע של טיפות גדולות, טיפות מרזב, קצת רחוקות יותר. הלמוּת קצובה ועדינה. יבואו שתי מילים: הַגֶּשֶׁם לֵב.

הישישה תופיע שוב עם שתי כוסות ועוגיות על מגש שחור עגול. היא תביט באופן שבו הישישה תאחז בכוס התה ודמעות יחנקו אותה. והיא תשתה לאט, תנגוס בעוגייה בקצה שיניה. היא רק תרצה להיות שם עוד, להיות שם כך. והיא תחשוב, איך ייתכן שלא אמרו לי שאפשר להיות ככה. שתיתכן כזאת שלווה, דממה. ותיזכר בכל מיני דברים, בילדותה ליד בורדו. אמה, אביה, חותכים סלט ביחד, שרים ביחד שיר.

תלך לאט ואז תפנה ראשה לשמאל. ושם יהיה גן הסלעים.

בתחילה היא לא תבין מה היא רואה. סלעים שונים יהיו שם ניצבים פזורים כמו באקראי על פני מלבן מלא חצץ גרוּף. חומה נמוכה תסגור על המלבן בצדו הארוך ובצדו הימני והשמאלי. אדוות חצץ יקרנו מן הסלעים כמו אור הכוכבים. חלקן יתאבכו זו בזו, חלקן יקרנו דוממות אל עיניה. היא תתיישב. תהיה שם מדרגת עץ ועמוד והיא תניח את הראש על העמוד ולדקה תסגור עיניים לוודא שזה אינו חלום. כשתפקח יהיה הגן שם עוד. יבואו שתי מילים: קוֹרֶנֶת וְנִקְרֶנֶת. יהיה זה יום שוויון הסתיו.

והיא תחשוב שאין לה סיבה לקום משם. שזה תמיד יהיה חדש. שלפחות שנה שלמה היא תצטרך לשבת שם. כל הצבעים סביבה יהיו לגמרי חדשים.  

הגשם ייפסק ויתחדש. מבקרים אחרים יטפטפו פנימה בשקט, יישבו, יצלמו, יקומו, ייצאו, יחזרו לעולמם. היא לא תזוז משם. אחרי כמה שעות תיעשה רעבה, אך גם הרעב ייפסק מאליו ויחלוף, ימצא מזון במאגרי הגוף. הסלעים, הטחב, החומה, האור והעצים, כולם יהיו איתה, ימתינו לה בסבלנות. והיא תדע שהם אף פעם לא יאכזבו אותה. שיקבלו אותה תמיד. שהם יניחו לנשימותיה ולמחשבותיה ללכת ולבוא כמו העננים שיחלפו מעל הגן, כמו גמל השלמה שיֵלך שם על עיגולי החצץ המתאדווים לאט מאוד. והיא תחשוב, חמש מאות שנה חיכה לך המקום הזה בסבלנות. והיא תחשוב, הוא מחכה לך עוד מלפני שנולדת, עוד מלפני שנולדו הורייך והורי-הורייך והוריהם ו-. וגם לבתך הוא יחכה. והיא תבוא לכאן. כן. כן. פתאום תדע, שָם, שתהיה לה בת. והיא תראה אותה בגן כמו מבעד לענן של ערפל.

יבואו המילים: שָׁמַעְתִּי סְתָו צִפּוֹר. יוֹצְאָה מֵרֶוַח עֲנָפִים. קְטַנָּה מִשֶּׁחָשַׁבְתִּי.

היא לבסוף תקום. זה יהיה היום הראשון בְּשנה שבה תבוא לשם כל יום, כל בוקר.

אחרי כמה ימים כבר יזהו אותה ויציעו לה להישאר לגור שם. והיא תישאר.

אבל ביום הראשון שלה היא תצא אל הכניסה, תשכח את נעליה במִתקן העץ, תצא יחפה אל העיר.

למחרת הנעליים יחכו לה במקומן.

עכשיו היא קונה את הנעליים האלה ברחוב יפו. נעליים לשבע שנים. היא נועלת אותן בחנות. היא משאירה בקופסת הקרטון את נעליה הישנות. היא לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לרחוב כי"ח כלוליינית בקרקס שקופצת לטבעת אש. הנעליים כה נוחות. היא מתחילה לרוץ.