ההד

עֲטַלֵּפִים יְשֵׁנִים –

הֵד מְרַמֵּז

עֹמֶק הַמְּעָרָה

[פגי ויליס ליילס, מתוך האנתולוגיה Where the River Goes]

~

המילה "הד" מקושרת באופן כמעט אוטומטי לעטלפים בגלל יכולתם לנווט בעזרת מעין סונָר (echo-location). לכן נדמה שאפשר לקרוא את השיר כאומר משהו עליהם: הם ישֵנים עכשיו, אבל בעזרת הד הם יכולים לאמוד את עומק המערה. ואולי אחד מהם ער, ובעזרת הד הוא מתמצא שם עכשיו.

אבל קריאה כזאת פחות סבירה, מפני שהיא לא תואמת את רוח ההייקו העוסקת לרוב בנתפס בחושים, ובהווה. את הסונר העל-קולי של העטלף המשוררת לא שומעת. ככל הנראה כולם ישנים.

סביר יותר כי ההד הוא הד שנוצר מקולה של המשוררת. היא עומדת בפתח המערה, מבחינה בעטלפים הישנים. יש אור יום בחוץ, ולכן כניסה למערה היא כניסה אל מובלעת לילית (בנוסף: אל ריח אמוניה חריף, ככל הנראה; חשש להטריד מושבה נרדמת). מכאן השמעת הקול, המחזירה הד, המרמז על העומק.

שתי הקריאות האפשריות יוצרות שני הדים: הד עטלפי והד אנושי. היפה בשיר הוא יכולתו להדהד את ההדים. ליצור שני "דיבורים", של אישה ושל עטלפים, ולהניח להם להשתקף ואף להתערבב זה בזה. כך, השיר יוצר שיחה בין שתי אפשרויות של הד, רומז לקורא ומאפשר לו להאזין למעין התאבכות של שני יונקים. הקול שהמשוררת משמיעה אל תוך המערה הופך אותה, לרגע, למעין עטלפה אנושית במערה הנעזרת בהד לאמוד את המרחב. נדמה לי שזה מה שהיא חשה שם, שמזה עלה השיר.

וגם השיר עצמו הוא הד – הד של ההד שנשמע במערה. פשוטו כמשמעו: עמידה בפתח – קול – הד חוזר – קול-שיר על אודות ההד. סביר למדי שהשיר נכתב על סף המערה, מיד אחרי הקול שחזר. כל מי שקורא את השיר בקול (כולל המתרגם אותו) מוסיף הד להד על ההד.

[דברים שנאמרו בערב לספר פליטי אור, בהוצאת אפיק, בסיפור פשוט, שבזי 36, נווה צדק, תל אביב, 27.2.20. השיר הזה נתגלה לנו אחרי פרסום הספר ואינו כלול בו]