סמטה

הֲלִיכָה בַּקֹּר

מִבַּעַד לְעַנְפֵי בְּרוֹשׁ

הָאוֹר שֶׁל נֹגַהּ

נדמה ששירת הציפורים צלולה יותר באוויר קר. כמו הכוכבים שנגלו לי אתמול כשנכנסתי לסמטה שאור פנסי הרחוב לא מגיע אליה. אוריון, עגלון, שור, הפליאדות, כוכבי החורף, נוצצים ופרושים בשמים נקיים וקרים. בחורף אפשר להרגיש יותר את הקשר אל החלל הבינכוכבי הקר, בעוד שבקיץ מורגש יותר הקשר אל אש הכוכבים. אין, אין ציור יפה מזה. יפה גם כי אין בו כמעט כלום מצד אחד, ומצד שני יש בו כמעט אינסוף של חומר ומרחק. נקודות אש שאינן מחממות (האם מישהו חישב כמה שמץ-חום, ולא רק אור, מגיע, בכל זאת, מהכוכבים?)*, אבל בולטות מעלינו כפניני מעמקים שנחלצו מקונכיותיהן. פתאום רצון חזק לקפוץ, לנתר גבוה, להגיע לשם, לצלול ולשחות בעומק הגבוה.

אחר כך אני מסתכל במפה ורואה שנעצתי עיניים בשביל החלב מבלי לראותו. מצחיק: מונח לו קצה גלקסיה מול העיניים, ואתה לא רואה, כאילו כלום.

* עדכון: פרופ׳ אבי לייב מוסר שהחימום עבורנו מכל הכוכבים ביחד הוא בערך מיליונית מזה של השמש!