המבט

טֶרִי ל' פְרֶנְץ'

Contemporary Haibun 8(1), April 2012

עינינו ננעלו לרגע ואז הוא הפנה את עיניו. מה ראיתי? התרסה? בושה? לא ידעתי מה לעשות במבטו. עזבנו את תחנת המשטרה – בני בן החמש-עשרה, אביו החורג ואני. הנסיעה אל בית אביו היתה דוממת ברובה.

"למה שתגנוב, בן?"

הוא רק נעץ מבטו אל מחוץ לגג הנפתח של המכונית. הוא אף פעם לא גנב יותר.

לַיְלָה אָפֵל

הַאִם אָנוּ רוֹאִים אֶת

אוֹתָם הַכּוֹכָבִים?

הוא לא מסב את מבטו. בחור בגיל העֶשְׂרֵה שעומד בשלג לצד הכביש בערב ראש השנה, לצדו מזוודה שחורה על גלגלים. עיניו הכחולות מצועפות. אפו אדום. אני בהליכה, מנסה לשרוף קצת קלוריות של חגים. אני נתקלת בו. הוא אומר שהוא השתחרר לא מזמן מהכלא ותפס טרמפ הביתה אבל כשהגיע מצא את המזוודה שלו ארוזה על המרפסת. אנחנו מדברים קצת. הוא אומר שהוא ישתפר ואני נותנת לו כמה דולרים. הוא מחבק את צווארי. עינינו נפגשות ונאחזות. אני הולכת משם.

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

בְּעֵינֵי חָבֵר חָדָשׁ

הַמַּבָּט הַיָּשָׁן