הניצן

אני קורא בשמחה ובעצם בתדהמה את הספר הפנטסטי מעיזבונו של רולאן בארת, "הכנת הרומן" (תודה לדרור משעני על ההמלצה; הקישור הוא לתרגום לאנגלית של קייט בריגס, וכאן קישור למקור בצרפתית). לא אכנס כאן לתיאור הספר הזה, רק אגיד שהוא סדרה של רשימות להרצאות מקורס של בארת בקולז' דה פראנס מהשנים 1978-80, כלומר ממש מסוף חייו של בארת, שנדרס ב-1980. ההרצאות הן מעין קורס שעניינו לימוד ז'אנר הרומן באופן לא תיאורטי אלא מעשי: המחבר, שכתב כידוע הרבה מסות ומחקרים (רבים תורגמו לעברית), מתכנן להשתקע ברומן בגלל תחושת "אמצע החיים" (האמצע אינו כמובן עניין אלגברי, שאין אדם יודע את מועדו). הוא מלמד קורס שבו הוא מדגים בפועל את ההכנות לכתיבת הרומן שלו; הכנות מסוגים שונים. האם יכתוב את הרומן הוא לא יודע, אבל הוא מחליט להתנהג כאילו יכתוב אותו.

מתבקשת השאלה, כמובן, מה עושה ספר על רומן באתר המוקדש להייקו. ובכן, הספר הזה הוא אחד המבואות הטובים ביותר להייקו. כיצד? בארת מבין שהייקו הוא הבסיס לכל כתיבה, לכל ניסיון לדייק בשפה. ולכן הוא מקדיש עמודים רבים להייקו – דווקא בספר שעניינו ז'אנר שונה לגמרי. יש בספר 66 תרגומים של הייקו יפני.

לא אתאר כאן את כל התובנות וההארות של הגאון הזה. אצביע כאן רק על כמה תובנות. אני רק ברבע הספר (זה כרך עבה) אבל גם אם כל מה שיבוא יהיה חסר ערך (ואין סיכוי שזה יקרה), קראתי ספר גדול שמטלטל את הראש כמו קלמר ביום הראשון ללימודים.

אכתוב בצורה קצרנית כמה נקודות. הכול כאן פרפרזות, לא ציטוטים מדויקים. כל ההערות שיש כאן לקוחות בסך הכול מעמ' 23-46 בתרגום לאנגלית, ואין הן ממצות את כל החוכמה שיש בעמודים אלה, וכמובן שלא בספר כולו.

  • הייקו הוא ז'אנר שכל עניינו בהווה. עבור מי שאינו רוצה לשקוע בעבר, בזיכרונות, למשל – כמו בארת – כי זיכרונו מעורפל, או כי הוא לא רוצה להיקלע למלנכוליה של הדברים שהיו ולא יחזרו עוד – הייקו הוא מוצָא.
  • לספר סיפור בכתב זה כמו להסביר מה זה אופרה רק בעזרת הלברית (הטקסט). זה בלתי אפשרי. אתה צריך לספר גם על המוזיקה. והמוזיקה משתנה כל הזמן. הייקו הוא הדרך לתאר את השינוי הזה. ההייקו "מספר" על המוזיקה של רגע זה, וזה, וזה.
  • הייקו בודד הוא כמו סימנית, אִידֵאוֹגְרָמָה. כמו מילה אחת שמתארת את ה"זה" שלו.
  • הייקו הוא "חרוז חופשי" – עם מגבלות צורניות. היות שיש לו צורה וכללים קל יותר להעריך אותו ולדעת אם הוא הוגשם.
  • בהייקו הדברים המתוארים "מברישים" זה את זה. הוא מתאר מגע קל בין דבר לדבר, כמו מברשת רכה שעוברת על משהו.
  • הייקו לא אומר "אין לי מה לומר", אלא "יש לי מה לומר וקשה לי להגיד את זה".
  • הדברים עצמם – רזים. אין שמות תואר לדברים בעולם.
  • הייקו לא דורש ניתוח, אלא הֶעָדָה על המפגש בו.
  • הייקו אינו משחק אלא תגובה לרטט של העולם.
  • הצורה בהייקו ברורה, אך בבחירת הנושאים יש חופש מוחלט.
  • הבעלות מתרופפת בהייקו. הייקו שייך לכל מי שקורא אותו, הופך להיות חלק מחייו, כמעט כמו זיכרון מושתל. זה לא נכון לשיר של משורר רגיל. בארת מתאר שיר של בוסון על חציית נהר עם הסנדלים ביד ויודע שזה קרה לו פעם.
  • הייקו הוא שיעור במעבר מהחיים לטקסט. כל הייקו הוא חיים שנכתבו.
  • "17 הברות בלבד, אבל אינך מופרד אף פעם מהיקום". וזאת על ידי מילת העונה (קיגוֹ). עונה היא ביטוי של הגלובוס, ותגובה למצב כדור הארץ בחלל. לכן מילת העונה אינה כלל שרירותית.

  • יש ב"בעקבות הזמן האבוד" שמונים פסקאות על מזג האוויר (=העונה).
  • דיבור על מזג האוויר (=העונה) יכול להיות דיבור ריק בחברת זרים שלא רוצים לעורר בשיחה איתם שום עניין מעורר מחלוקת. אבל הוא יכול להיות גם חלק משיח אהבה שבו אפילו שתיקה יכולה להיות טעונה בחיבה. לכן יש כאב במצב שבו אתה מבין שאינך יכול לחלוק עם מישהו אהוב את מזג האוויר. למשל, לראות את השלג הראשון ולא להיות מסוגל לחלוק את זה, להשאיר את זה לעצמך.
  • האדם הבין את העונות לפני שהוא הבין (אם הבין) את מושג הזמן.
  • הייקו תמיד קצר – אבל אף פעם לא סופי, לא סגור.
  • במעט מילים – לעורר בך ובקורא את הדבר עצמו.
  • הייקו הוא פיצוי על מגבלות השפה. למסור דברים למרות החסימה המילולית. שהרי השפה מדברת בהכללות.
  • הייקו הוא תמצית החיים. תמצית הזיכרון.
  • בניגוד לעוגיית המדלן של פרוסט, הייקו לא מעלה את כל העולם, אלא נשאר כמוס. אצל פרוסט העוגייה היא פרח שנפתח. הייקו הוא תמיד ניצן.
  • עניינו של הייקו בייחוד, אינדיבידואציה. למשל, מזג אוויר של עונה "ידועה" ביום של אובדן אדם יקר. הבחנה בין ימים שונים בעונה נתונה (בישראל: יום שישי ב-4 אחה"צ שונה מיום חמישי ב-4 אחה"צ באותו שבוע ובאותה עונה).
  • הייקו אומר את הזמן שאין לו שֵם בקוד הכללי של השפה. את ייחודיות הזמן ברגע מסוים. את "החורשה בשש בערב".
  • הייקו מורכב מארבעה דברים: 1. הדברים כפי שהם (כּכוּת) 2. הלא-חוזר 3. תשומת לב 4. ההכרה שכל רגע ורגע נבלע אל התהום המסתורית הבולענית שאנו מכנים בשוויון-נפש ה"עבר".
  • הייקו – להפוך את עצמך לברומטר.
  • תקשורת ההמונים (וזה נכתב לפני כמעט 40 שנה!) מוגדרת על ידי דחיית הניואנס.
  • סגנון: אופן ההבחנה וההרכבה של ניואנסים.
  • שירה היא פרקטיקה עדינה בעולם ברברי (ולכן הדבר הכי נורא לשירה הוא כשהיא הופכת לברברית בעצמה. כמו תרופה שהורגת אותך).
  • קטע של מסאוקה שיקי, מצולם מהספר:

IMG_2086.JPG

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s