לא חבל?

מוּזִיקָה בַּת מָאתַיִם

הַצֶּבַע אוֹזֵל

מִשַּׂקִּית הַתֵּה

(גארי הותם, מתוך הספר יותר חלונות מבית)

___

במבט ראשון לפנינו דבר ליד דבר. מוזיקה ליד כוס תה. שורה מול שתי שורות. את הכוס השיר לא מתאר. השקית כמו תלויה באוויר ואוזל ממנה הצבע. אבל אנו יוצרים אותה מיד, שקוּפה אולי, בתוך השקיפות המקיפה אותה שלא שמנו לב שהיא שם עד שלא ציירנו בתוכה זכוכית.

אבל המילים המודפסות ו'ממוסמרות' לדף מטעות בסטטיוּת שלהן. אין כאן דבר מול דבר אלא תהליך מול תהליך. תנועה מול תנועה. מוזיקה, שנשמעת (אבל אנו לא שומעים) לאורך זמן־מה, ותמצית תה שמגיבה למים החמים.

זמן מול זמן. שפיעה מול שפיעה. מתי שכחנו להבחין בזה?

למה נכתב השיר? מאיפה הוא צץ? אם אפשר לנחש: המשורר יושב להאזין למוזיקה אחרי שהכין לעצמו כוס תה. קר בחוץ? אולי. אני מבין פתאום את הדבר הזה: ללא המוזיקה הוא לא היה שׂם לב לתה. ללא המוזיקה התה הזה היה נשכח, כמו מאות ואלפי כוסות משקה שאנו לוגמים. אבל המוזיקה גרמה לו לבהות לרגע בתה האחד הזה, כפי שהאזנה למוזיקה במכונית יכולה לגרום למה שרואים מהחלון להיראות יפה במיוחד, חשוב, דרמטי. המוזיקה יכולה להיות פסקול של העולם ושל החיים, וכשהיא פסקול כזה גם כוס תה פשוטה נראית פתאום גורלית. סמלית. מרכזית.

ברגע זה חוש השמע וחוש הראיה מתחברים. המוזיקה – נשמעת. והיא גורמת לראיית הצבע להתחדד. וברגע הזה נוצר חיבור, שרק בשיר הזה קיים: המוזיקה נהיית כמו תמצית אוזלת של תה. עכשיו אפשר לראות את המוזיקה בתוך הכוס. לראות את הקולות.

תווי המוזיקה הגדולה הם מעין שקיק קסם, תמצית עלים ששופעת עוד ועוד. מין מסטיק שלא נגמר, שקית תה שאפשר להכין ממנה אינסוף כוסות.

אנחנו המים החמים שמעוררים את המוזיקה להיות. הצבע, כמו בתֵה, לא אוזל במובן של מתבזבז; הוא רק משנה צורה, הופך לטעם, שיישתה וייכנס אל תוך גופנו, כמו המוזיקה. בשיר הזה המוזיקה נלגמת. התה מתנגן.

המוזיקה, כמו השירה, צובעת את העולם והיא נותנת לו טעם. אפשר לחיות בלעדיה, כמו בסרטים האלה, שאין להם פסקול. לא חבל?