המשרוקית

morandi vase of flowers 1924

 

ענפים יבשים פורצים כמזרקה מקרקע קרה עטוית שלכת. אין שלט ליד השיח הזה הגם שזהו גן בוטני. בסמוך לשיח אחר אני קורא בקושי את הכיתוב: "קר… עצוב" אבל במהרה אני מבחין שטעיתי, ושהמילה היא "צהוב". קרקש צהוב. עכשיו אין עליו שום צבע, אבל בעודי כותב את המילים האלה יוצאת השמש החורפית ומאירה את השביל שלצדי. את השיחים לא. הם נתונים בצֵל עצים גבוהים מהם.

מאחור הרי מואב. אני נזכר שבכתב חרטומים מצרי השם 'מואב' כולל סימנית של ציפור. עכשיו הם סגולים במקצת כמו בציורי האוריינטליסטים. שביל מפוספס אור וצל. עשרות תוויות שלטי הצמחים הלבנות פונות במלוכסן כמו קולטי שמש אל האור המועט, כאומרות כולן לשמש את שמות הצמחים. עורב חוצה, מכונית חוצה בכיוון הנגדי. כמה קרוב תמיד השקט.

ציפור קטנה, כתומת חזה, ניתרה אל השביל לצדי. לבי ניתר איתה. קשה להסביר שׂמחה שבראיית ציפור חדשה. ראיתיה להרף עין. היא זריזה יותר מהמבט. זאת חכלילית עצים, זכר. ציפור ממשפחת הקיכליים. שמה הלטיני, Phoenicurus, משמעו אדום הזנב, והמילה "פֶנִיקִים" נגזרת מאותו שם על פי הצבע שהיו מפיקים מחלזונות ארגמניים. ירושלים מסביב, ובמרחק מואב וצוֹר-צידון, ארצות המקרא שהציפור נושאת בשמה. ארזי הלבנון הוסעו מצור לבנות את בית המקדש. לא רחוק מכאן.

הוא משמיע שריקה חלושה, קצרה. ואולי זאת כבר ציפור אחרת. הייתי רוצה לדעת לזהות את כל הציפורים על פי השמיעה. ראיתי צַפָּרים עושים את זה. חבוי בין קוצי השיח חסר-השם הוא נחרד עתה פחות מקיומי, מניח לי לשבת בלי תנועה בממלכתו. ואז נעלם. עורבני צולל מיד באלכסון כבד מימין כמו כדי למלא את החסר. כמו שחקן מגושם, עטוי פרוות תכלת, מלך שייקספירי הנכנס מימין בתזמון מושלם עם יציאת ילד שנשא מונולוג בן מילה אחת בלבד, ציוץ.

השמש חזרה. ירגזי נכנס, נושא אתו את הצהוב החסר לקרקש. יש הבדל גדול בין ראיית ציפור בהליכה, ציפור נודדת או ציפור מנקרת על אדן החלון ובין ציפור הנכנסת אל תוך שקט שהתמשך.

רַק צִיּוּץ אֶחָד

לְצַד דִּמְמַת הַגַּן

קוֹצִים בַּחֹרֶף

במרחק, ההר הסגול שראיתי נעשה לבן. השמש שהסתתרה אצלי יצאה לכיוונו. ציוץ חלוש. כמו ניסיון לנפוח במשרוקית פלסטיק קטנה. היתה כזאת אי פעם, בילדוּת.

עלי שלכת אחדים על העץ שמולי, אבל הרוב ירוק. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שהירוק בעצים ירוקי העד הוא נוכחות הקיץ המתמיד והממתין גם בעיצומו של חורף. אני חושב על כמה אנשים שהם כמו הירוק הזה.

עלים קטנים נושרים מדי פעם, נחבטים קצת בקוצי העץ, נופלים לאדמה. כמו בחלום ההוא שבו נפלתי מהגג אבל נבלמתי שוב ושוב בחבלי הכביסה. אני חושב שניצלתי, שבסופו של דבר הצלחתי לתפוס משהו.

ציוץ. ציוץ. ציוץ. ציוץ.

רוח בעלים מאחור. המאחור מכריז על קיומו: גם אני כאן. קולו מונח יפה מאחורֵי כל הנראה שממול. הרוח משמיעה פסקול לעצים נעים ברוח. בה.

חרק מעופף פתאום באמצע של כל זה. צבעי שלדג רחוקים מאוד. אולי זו רק משאלת לב.

אפשר לבכות מרוב ששום-דבר.

העורבני חזר. הוא נעלם אבל צלו ממשיך לעוף עוד רגע, כגוזל כהה שלו שזה עתה פָּרַח.

הציוץ פסק. מתי, לא שמתי לב.

עלי השלכת נושרים אך לא כאבן. צורתם המעוקלת מקנה להם כוח לריקוד אחרון, פירואט. חוצה את התחומים. קצרים וגבוהים היו חייו על העץ. חיים חדשים מתחילים בעבורו עכשיו, על האדמה. מישהו היה צריך לכתוב התבוננות רצופה על עלה אחד ויחיד, לכתוב לו ביוגרפיה.

הידיעה שיש עוד.

חכליליתעצים-ערןהיימס-1_475096863.jpg

חכלילית עצים. קרדיט בגוף התמונה

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s