שפירית כחולה

גשר עץ קטן. שישה קרשים מעל תעלה שגם ילד יכול היה לחצות בצעד אחד. פלג מלאכותי אמור לזרום בו, אבל עכשיו אין זרימה. חם, רק אמצע אייר. מים עומדים באגן קטן שבקצה התעלה, מעטים מכדי להישפך. טפטוף על מסלעה. מבין האבנים מגיחות שערות שולמית, רוטטות במים המטפטפים. רעש טרקטורים בוקע מבעד לקול המים. ציפורים קובלות. צללים נעים בחוֹם על האדמה ועל המחברת – עלי במבוק כהים, כמו בציור יפני, דיו חיוור של צל. על החול למרגלותַי עקבות אדם – עקבותי? – ונמלים הולכות על העקבות האלה כמו אסטרונאוטים על אוקיינוסֵי הירח, מותירות עקבות לא נראות על העקבות.

פרפר לבן מופיע מימיני ונעלם כלעומת שבא. מוזר, ברגע שאני מבחין בו אני גם שב לשמוע משמאל את קול הטפטוף שכמו נעלם לכמה רגעים כשהסתכלתי על דברים אחרים. כאילו ישנו קשר עלום (וברגע זה נפל פרי כלשהו על יד הכותבת) בין רפרוף הכנפיים וטפטוף המים. אני מפנה ראשי ימינה לחפש את הפרפר, אבל במקום פרפר עולה שם ציפור לבנה גדולה, אולי אנפה, אולי שחף, מטפסת בגובה.

מישהו השאיר כאן חפיסת שוקולד. נמלים מצאו אותה. אני פותח את העטיפה כדי להקל עליהן את הפריצה. הרחק מתוך הגן עולים קולות ילדים. האבא אומר: "זה המסתור". נמלים אחרות, גדולות יותר, על אבנים שמקיפות גזע. דקל היה שם ונכרת, אולי קרבן לחדקונית. הוא מחוספס ומלא בליטות ושקעים. כמה עלים של צמחים אחרים כבר בוקעים מתוכו. הדקל המת הפך בעבורם לקרקע. הוא ודאי רך יחסית עבור שורשיהם, שהורגלו בקשיות הסלע. נמלים הולכות עלי. למכנסַי יש צבע חול.

על גזע הדקל הכרות גומיית שיער ורודה של ילדה. אני רוצה לכתוב משהו על הדקל, שעכשיו הוא ראש לגומייה הזאת, ועל הסמיכוּת שבין "שערות שולמית" וגומיית השיער וכו', אבל אז שפירית כחולה נוחתת על צינור השקיה חום סמוך, ואני עוצר הכול. השפירית מדהימה אותי מפני שרק שעה לפני כן קראתי בספר כלשהו על שפיריות, ועל מישהו שהעלה את ההשערה הנועזת לפיהן מה שאנו מתארים כגלגול בין שני שלבי חיים של שפירית אחת – שלב הנימפה שבו היא חיה מתחת למים ושלב החרק שבו היא הופכת לחרק יבשה מעופף – יכול גם להיתפס לא כשני שלבים בחיי יצור אחד אלא כשני יצורים שונים. והאחד נולד מתוך משנהו. הנימפה חיה כמה שנים מתחת למים; החרק – ימים או שבועות. פתאום אני רואה אחרת את עמידתה על הצינור הזה.

השפירית הכחולה עומדת בצֵל. אני מאחוריה וקצת הצידה, ויכול לצפות בה בשקט. אולי היא מאזינה למים שזורמים מתחת לרגליה, אולי צמאה להם? האם היא זוכרת את חייה מתחת למים או שהגלגול מאתחל הכול, כפי שלידתנו משכיחה מאתנו את הרחם ואת מה שקדם לרחם? באור החזק איני רואה את כנפיה. היא ארוכה כזרת. צבעה כחול עמום, כמעט אפור, שמזכיר לי גוון כלשהו בציורי קיר איטלקיים.

צל עלים חולף עליה כמו מכחול רך מאוד. פתאום היא מניעה פעם אחת את הראש מעלה-מטה. אבות אבותיה, שחיו לפני 300 מיליון שנה, ראו עולם אחר. גם כאן. לפני היות אדם. לפני היות יונקים. לפני היות פרחים. ראיתי פעם מאובן של שפירית שגודלה כעורב. העבר שולח שורשים קדימה אל הרגע הזה. קורמורן משמיע שלוש צפירות ועף, פרהיסטורי ושחור, מעלי ומעל השפירית הכחולה, שחור כנמלה, אדיש לשנינו.

ראש השפירית מופנה הלאה ממני אבל אני מבין פתאום שהיא יכולה לראות אותי הגם שאני באלכסון ומאחוריה, שכן ראייתה היא היקפית כמעט. כל הזמן הזה שחשבתי שאני צופה בה כצייד למעשה נעצנו מבטים. היא עוד עומדת על הצינור החום של הטפטפת.

אני טועה וקם להתקרב. שפיריות הן החרקים המהירים ביותר בעולם, וזאת אינה יוצאת דופן. היא טסה ימינה כמו אלקטרון שהתעורר. כנפיה מופיעות באור והיא נגוזה. הצינור עוד שם, כס נטוש. מהצד השני, טבלת השוקולד כבר מנומרת נמלים. הן נאחזות כמו מטפסי צוקים במשטח החום והחלק. איך זה להיות נמלה על טבלת שוקולד שגדולה ממך, נגיד, פי 100,000? (אם נמלה שוקלת מיליגרם, וטבלת השוקולד – 100 גרם). איך זה להיאחז בסלע כה גדול? זה לא קשה להבנה, כי זה גם מצבנו.

מצד המים המטפטפים עולה קול חדש. זוהי בלי ספק צפרדע, שכנראה התעוררה. אני אפילו לא מנסה להבחין בה בתוך צמחי המים הירוקים. ודאי היתה נראית לי כעלה. היא טוענת משהו, שאת פשרו איני מבין אך הוא עמוק ורטוב, ואני מהנהן בהסכמה.

עַל צִנּוֹר מַיִם

שַׁפִּירִית כְּחֻלָּה בַּצֵּל:

תְּחִלַּת הַקַּיִץ