אדלייד, אוסטרליה
מתוך Haibun Today 10(4), 2016
לנוסח המקור >>>

——————————————————————————————————————-

אמיתי

פרידה, נשיקות פרידה, חיבוק, דמעה, והוא נעלם מאחורי המסך של וילון הזגוגית. את עוקבת אחריו בעינייך ככל שאת יכולה. את עוקבת אחר אחורי ראשו, אחר מזוודתו ואחר ידו שכבר אוחזת בטלפון הנייד. כבר.

למי הוא מתקשר? לא אלייך. למי?

גבו וידו האוחזת בטלפון קרובה ללחיו, קרובה לשׂערו, לריח השמפו והאפטרשייב ולשיניו כשהוא מחייך, כשהוא מדבר, כשהוא אומר לך דברים, דברים מיוחדים, רק לך.

הוא איננו.

הוא מדבר עם מישהי שאיננה את. מישהי שאולי ממתינה לו שיבוא, מישהי שתחזיר לו חיוך, שתאחז בו לרגע או לרגעים ארוכים, שתכניס אותו פנימה, את הריח, את הלחות שבשׂערו, את החוֹם שבעורו… וזאת לא תהיה את.

את מפסיקה את השטות הזאת ותופסת את הטלפון כדי להקיש את המספר שלו. ידך עוצרת באמצע האוויר. לא. את תחכי, הוא יתקשר. את יודעת שהוא יתקשר. הוא הבטיח.

בִּמקום להתקשר, את מסיטה את מסך הטלפון.

שומר המסך… ואת שואפת עמוקות, מכניסה אותו פנימה.

פניו המחייכים. הוא שלך, הוא אמיתי.

בַּד צִיּוּר רֵיק מַמְתִּין
לִמְשִׁיכוֹת מִכְחוֹל
שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, לֵב