העוגן

img_2946

קלוד מונה, שלושה עצי צפצפה, מזג אוויר אפור, 1891, מוזיאון תל אביב לאמנות

 

חלק מהתגובות על "יותר חלונות מבית" של גארי הותם, גם כשהיו מחממות לב, הביאו אותי לתחושה שאני מבין מה הקושי בהייקו לקורא הפרוזה ולעתים גם לקורא השירה ה"סטנדרטית". אם לומר זאת בשורה אחת, זהו הקושי לקרוא בין השורות. "לקרוא בין השורות" נשמעת כקלישאה, אבל בהייקו הקריאה בין השורות היא עניין מאוד מעשי ושגרתי ולא מטפורה ל"הבנה של כוונה נסתרת". העניין אינו בכוונות נסתרות, אלא בהקשר ובעוד פרטי עולם שלא נאמרו. אין הכרח לחפש מה שיש בין השורות ואפשר להניח להייקו לפעול באופן רגעי ולתת לו לפוג, וזה בסדר. אבל אם רוצים לשהות בו עוד, זה מה שהוא יכול לאפשר.

אפשר להסביר את זה בעזרת הציור הזה של קלוד מונה, התלוי במוזיאון תל אביב לאמנות.

כותרת הציור, וגם הנוכחות הפשוטה שלו, עוסקת בשלושה עצים. קריאה רגילה, גם קריאה של שירה "רגילה", מבקשת את מה שנראה מובן מאליו – להתמקד בעיקר, במה שֶיש. העיקר כאן הוא שלושה עצי צפצפה גדולים. כל השאר – רקע שלכאורה אפשר להתעלם ממנו, והוא רק ממלא את המרווחים.

מה שהייקו מבקש, ובמובן זה ציורו של מונה הוא הייקו, הוא לראות את העצים אבל גם לראות בין העצים. כותרת הציור, הנושא שלו, שלושת העצים – חשובים. אבל הם לא כל התמונה. נדרש כאן ריכוז של המבט – ואז הרפייתו. זה מתבטא ממש בפעולת העיניים. אם תדמיינו את העיניים המתמקדות ואז עוזבות, ותחשבו על המחשבה כפועלת כך, תבינו איך אפשר לקרוא הייקו, וגם יצירות אחרות שיש בהן מרוּח ההייקו.

שלושת העצים הם גם שלושה גיבורים של הציור, אבל גם אמצעי לפתיחת הרווח שביניהם ובין צדי הבד. מבעד לעצים רואים עוד עצים. ועוד מרווחים. פתאום עולה שאלת תם, וזהו מהרגעים שקריאת הייקו מחפשת: מי אמר ששלושת העצים שבכותרת הם שלושת העצים שבחזית? אולי אלו שלושת העצים שבין העץ השמאלי והעץ השני משמאל? ואולי שלושת העצים שנמצאים עוד מישור אחד רחוק יותר, אחד בשמאל, כתם ירוק גדול, ושני כתמים ירוקים קטנים יותר לצדו? ברור שמונה התכוון לשלושה בחזית, אבל ברור גם שהוא רוצה לאפשר לנו לראות שיש עוד, שגם הרקע חשוב. והרי אם מונה היה הולך קצת הלאה היו העצים הגדולים הופכים לרקע.

הציור מראה עוד דברים. מי שיביט בעצים כמשהו שרואים את כולו יפספס. "בין השורות" משמעו כאן גם מתחת לאדמה, מעל לקצה הצמרת, בשיחה שבין העלווה שעל הגזעים, כמעין ריצ'רץ' שאין לסוגרו. נקודות המגע בין העצים, האדמה והשמַים אינן סוף העצים. האור נספג בעצים, כמו המינרלים והמים שמתחת. העצים הם לגמרי חלק מהאדמה, מהמים ומהשמַים ולכן הציור הזה הוא לא על עצים אלא על האורגניזם אֲדָמָעֵצימַיִםשָמַים. מונה רומז לזה בכך שהוא חותך את העצים בראשם וממזג אותם בשורשיהם עם האדמה. הם הופכים להצבעה הלאה, לתהליך, ולא לאובייקט שנתוּן כל-כולו למבט. ואם אנו נתונים להשפעה המכשפת על הרקע הסגול-אפור, הרי שגם העצים נמצאים בתוך זה וקולטים את זה. אנו במבט ובנשימה, העצים בפוטוסינתזה וביניקת שורשים. יש רווח גם בין האדם והעץ, אבל מונה מצליח לאפוף את שניהם באוויר אחד. במילה הארוכה שציינתי קודם אפשר לכלול גם את המילה "אדם" ברישא.

ככה עובדות שלוש שורות של הייקו: השורות נמצאות שם כשלושה עצים והן חשובות. כמו שלושת העצים. אבל מי שישכח מה שיש שם עוד, מה שהיה שם לפני ויהיה שם אחרי, מה שהשיר לא אמר אבל בלי ספק הוא חלק ממנו (ואין צורך ב"פרשנות" כדי לטעון שעץ קשור לאור. זאת המציאות הפשוטה) יראה רק חלק קטן. כל מה שצריך לזכור הוא, שהמילים בשיר לא אומרות הכול. כל מה שצריך לשאול מול הייקו זה בעצם: מה יש כאן עוד, שלא מצא ביטוי במילים המודפסות? מה הוא רצה (היא רצתה) לומר עוד, אך לא כתב/ה?

כדי לשאול את השאלה הזאת, אנו זקוקים לאיזה עוגן מילולי. ההייקו הוא העוגן זה. אבל העוגן מחובר לספינה, והיא – לים. וכו'.

 

*

בהזדמנות זאת נזכיר שני אירועים קרובים: ביום רביעי, 28.9 ב-20:00 ב"מילתא" ברחובות על ספרו של גארי הותם, ולמחרת ב-29.9 ב-19:00 ב"סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב, על הספר הנ"ל ועל "אלה כרגע חיי". הכניסה חופשית.

9 מחשבות על “העוגן

  1. תודה. נהניתי להתבונן בתמונה עם פקיחת העיניים בבוקר, ולהבחין בה בעיקר באוויר-שמים ובצמרות הקצוצות וגם בבחירת העצים ה׳סתיים׳ כביכול האלה, לא דרמטיים, לא ייחודיים אלא ״סתם״ עצים וההייקו, כמו הציור, מביא משהו מהותי וייחודי בכל פרט בעולם שהוא מצייר, במלים או (במקרה של מונה) בצבע. ואם לצטט קומיקאית ישראלית נהדרת, ז״ל, ״אני נהנייתי״ (והמבטא הפולני המלעיג שם אמור להסתיר מבוכה של הנאה מדויק מאוד, כאן. ׳להפחית מהדרמה׳ של שמחתי מהמפגש עם הטקסט והציור.

    אהבתי

  2. תודה על הטקסט הזה. הוא מסביר יפה מה שלפעמים נראה כלא ניתן להסבר כלל. אבל יחד עם זה, ובגלל שהוא מסביר יפה, והוא מפורש, הוא מטבעו בדיוק ההפך ממה שכל כך נפלא בהייקו: הוא ממלא את המרחב הריק שבין המילים והאותיות. זה יעודו של טקסט זה, וזה בסדר.
    אז תודה מצד אחד על הסבר שכנראה נחוץ, אבל חשוב לי גם להשמיע פן נוסף: לומר שהסבר, מילוי הריקות שבין המילים (כמו גם בין עצי מונה) גם חונק. חונק את הקורא ואת ההייקו. מפני שהייקו כצורה של שימוש בשפה, במילים, הוא מענה מדויק לבעיה העיקרית של המילה: דיוקה ואי דיוקה, מה שתמיד תמיד נשאר לא נאמר בה, במילה. במילים. בשפה.
    אני ערה לסתירה שבדבריי. ההסבר מצוין, והוא גם חונק. גם וגם.
    ושוב תודה.

    אהבתי

  3. יופי של דברים קשרת כאן. אני רואה בהייקו את האבן שזרקתי למים ובקריאה וההבנה המתרחבת את האדוות. ההייקו הוא ההקשה בגונג , וכמו שממשיכים לשמוע את ההדהוד אפשר לקבל מההייקו את מה שיש בו.

    אהבתי

  4. ההסבר והציור אולי ההפך הציור וההסבר העלו בזכרוני תערוכה שראיתי של הציר ישראל הרשברג הוא ציר עצי אורן ונדמה לי שהיו שם גם כמה ציורים של אצטרובלים.אני עדין זוכרת את החויה של לצאת לעולם ולהביט בעצים ובשמים…..ולחוש אותם שונים .אבל כל כך קשה להעביר מן המילה הכתובה למדיום שונה בשביל להסביר את שכל כך קשה להסביר.

    אהבתי

  5. רשימה נהדרת, תודה.
    לא התייחסת לשורה הנוספת של מונה – "מזג אוויר אפור"…
    מה היא נותנת לנו? היה אפשר בלעדיה? מה היא לא אומרת אלא מכוונת אותנו הלאה?
    האם גם היא חלק מה'הייקו' של הציור והכותרת?

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s