טניס

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת

גארי הותם, מתוך: יותר חלונות מבית, 2016.

אפשר לכתוב שירה על התמוטטות של אימפריה או על בריאת העולם. דברים "גדולים". ההייקו נמנע מזה. אולי מפני שהוא מבין שככל שהדבר גדול יותר המילים מתרחקות ממנו יותר. אפילו המילה "אימפריה", אם עוצרים קצת לחשוב עליה, מצביעה בעיקר על המרווח האינסופי בינה ובין מכלול הפרטים, הזמנים והאירועים שמרכיבים את האימפריה. כותבים "המפץ הגדול" וחשים כאילו המילה נגעה במה שהלך שם.

זה נכון ביחס לכל שימוש בשפה. אבל יש בכל זאת הבדל בין מגרש טניס, שאפשר לדרוך בו, לראות אותו, לישון בתוכו, ובין מושגים מופשטים כמו "היקום" או "סין".

השיר הזה של גארי הותם בונה את המגרש. במילה "נטוש" נמצאת, באופן מוזר, הריקנות של המגרש, אך גם עברו ה"מפואר", הפעיל. אם המגרש נטוש, משמע שפעם היה לא-נטוש. לרגע אפשר לראות את השחקנים, לשמוע את חריקות הנעליים, את נהמת הקהל, את השופט, את נערי הכדורים. כל זה קם ומבליח להרף עין ונגוז. המשחק תם. מדוע נעזב המגרש? האם נטישתו היא חלק מאירוע חמוּר יותר? או ש"סתם" עברו למגרש חדש? ואולי מוזר מכל: מה עשה שם מי שראה את זה? הוא בא באיחור, בטעות, למגרש שננטש? הוא בא לשם עם מחבט ואין עם מי לשחק?

רוח עוברת ברשת ומזיזה אותה (או דווקא עוברת חרש, בלי להרעידה), והיא מְחקה לרגע את המשחק ההוא, את נגיעת הכדור ברשת. מה שבמשחק הטניס היה כישלון (עצירת הכדור), הופך במצב החדש לעניין עצמו, להישג של השיר וללבו של המראֶה. המשחק כמו ממשיך "בקטן", אבל בלי שחקנים, בלי שופטים, בלי כדורים, בלי זיעה. הרשת והרוח בשיר הן כמו שולֵי הד פעמון. את הפעמון אין רואים עוד, אבל משמץ הקול אפשר לשחזר את הברונזה, אולי את המקדש כולו.

מגרש הטניס חצוי לשניים. אפשר לדמיין את המשורר עומד על המחצית האחת. אם זה כך, ברור מי עומד מנגד: זהו הקורא בשיר. אפשר לחשוב על הרשת ועל דף הספר שעליו מודפס השיר כדומים. המשורר והקורא נמצאים תמיד משני צדי הדף. מהו דף בספר? תשובת השיר הזה – רשת. היא חוצצת בין שני הצדדים אבל לא אוטמת. היא עֲבִירָה; רוח השיר יכולה לעבור דרכה, כמו שהיא יכולה לעבור מבעד דף נייר. משחק השירה הוא משחק המעבר הזה. מי שראה שחקן טניס חובט יודע שזה עניין רציני מאוד.

המשורר עומד בצד שלו. הוא רואה את הרשת זזה קצת למגע הכדור שלו שהוא חבט בו בלי מחבט. הוא לא יודע מי בצד השני, אבל הוא יכול להאמין שאם יהיה שם אי פעם מישהו גם הוא יראה את הרעידה, יחוש ברוח העוברת. אולי יחבוט בחזרה.

ואפשר גם בלי הסברים או מחשבות מרחיבות. ולפחות אפשר לשכוח אותן ולחזור אל המגרש, כמות שהוא:

מִגְרַשׁ טֶנִיס נָטוּשׁ

רוּחַ עוֹבֶרֶת בָּרֶשֶׁת