המסרק

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך "ליל טל", הוצאת קשב)

*

פריחה היא גם נבואה על נשירה קרובה.

אבל בשיר הזה מי שנשר אינם הפרחים אלא האֵם.

עתידם – עֲבָרָהּ: מציאות אחת.

מבנה המסרק כמו שיר. קו ורווח, קו ורווח.

לכתוב שיר פירושו ליצור מסרק.

שיר הוא מסרק בשיער המציאות; הוא לא יוצר אותו אבל הוא מארגן אותו מעט. עד לפעם הבאה.

המסרק מניח קיומו של שׂיער. השיער מניח קיומו של ראש. הראש מניח קיומה של אמא.

הראש שכתב את השיר על המסרק יצא פעם מרחם האמא.

המסרק עשוי עץ. גם עץ הדובדבן.

השיר קורה בַּמִרווחים:

המרווח שבין הפריחה והנשירה; המרווח שבין שיני המסרק; המרווח שבין הבת לאמה; המרווח שבין החיה למתה; המרווח שבין יפן לסן פרנסיסקו; המרווח שבין המשוררת, המתרגם, הקורא.

האם הבת נזכרת במסרק? נוגעת בו?

אני מבין פתאום שהיא עושה בו שימוש. שהיא מסרקת בו את שְׂעָרָהּ שלה.

לפעמים, במהלך סירוק, נוצר חשמל בראש.

הבת מסתרקת בעץ הפורח.

להסתרק פירושו גם לתלוש שׂערות.

באביב 1989 הייתי בן תשע עשרה.

(דברים שנרשמו בשולי הספר והוקראו באירוע לכבוד צאת הספר, בחנות הספרים "המגדלור", לבונטין 1, תל אביב).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s